סופים וסופות

כל-כך הרבה דברים קרו כאן באלף השנים האחרונות, אין לכם מושג. גם לי אין, אין לי שמץ מאיפה להתחיל, ומתי זה ייגמר, ואיך אם בכלל.

ולפעמים אני רוצה לעצור את הכל לנצח ולנשום לאט ובשקט את האוויר העומד, סתם כדי להוכיח משהו, איזו נקודה. סתם כדי להספיק לעכל, כי, הם אף-פעם לא נותנים לזה מספיק זמן.

כל הזמן רצים מפה לשם וחזרה, וזה טוב, זה בריא, רק כשאני חוזרת לעולם המקביל ויש רגע של כלום אני מבינה כמה אפס זמן יש שם בשביל לחשוב מחשבות ארורות. וזה כל-כך נפלא, עד ש, שוב, חוזרים ועוצרים וחושבים. ואני עודני זו שהייתי תמיד, רק הולכת וגדלה בקצב מסחרר.

כמעט בת 19, מי היה מאמין. מהגילאים האלה שלא חשבתי שאזכה להגיע אליהם, הא. מכל הסיבות שבעולם. ותראו מה זה, החיים פשוט מתגלגלים וגילגילגול וגילגילגל והופ, שובב אחד נפל.

ובלי לשים לב הנה אנחנו, כאן. אחוזים דיבוק. אחוזים חיבוק.

אין גבולות

רק הרבה אהבה

אני רוצה רגע לא לדבר על יום כיפור, ולהתעלם מהעובדה שאני כותבת ושומעת מוזיקה ולו יכולתי הייתי ממשיכה גם להימרח מול הטלוויזיה.

כלומר, כן, אני בחורה חלשה. אני מוותרת לעצמי כל הזמן, כל כל הזמן, באמת. אני לא מותחת עד קצה גבול היכולת, אני מרחמת על עצמי. אני פחדנית ובכיינית ובעיקר המון מרחמת על עצמי. אבל ברגע זה אני פשוט מרגישה כל-כך נפלא שזה לא מעניין. אני מרגישה יפה ומתוקנת ומשופרת ובשלבי עלייה. מתחשק לי לשיר ולרקוד ולרוץ על חוף הים ולשחות ולעצור את הנשימה או לשכב על הבטן בשמש.

מתחשק לי לספר לכולם המון דברים שהם לא רוצים לשמוע, לחזור על עצמי עד שישתיקו אותי. 

לחבק אותך חזק חזק ולהרגיש את הקיום המושלם שלך בכל מקום. 

לדעת שתמיד יהיה בסדר, ובמיוחד כשרע מאוד, כי דמעות הן הדבר הטוב ביותר בעולם. כאב פיזי שאי אפשר להסביר במילים וממלא אותי באושר מטורף.

איך זה בסדר?

אני אוהבת אותך 

אני אוהבת את הכל

ואת כולם

ואני קצת

איבדתי את זה

איבדתי בכלל, כל מיני דברים

אבל זה לא משנה

כי עדיין

יש לי הכל ויותר

ואת הסליחות שלי

אני מבקשת מאלוהים 

ואת הנפש החוטאת שלי אני מתקנת לאט-לאט

מהמרת על מה שיש ומה שאין בשביל להיות כל מה שתמיד רציתי

שזה כמעט כלום

בשביל להיות מה שבאמת צריך

שזה משהו טוב

כזה הורס

מושלם שלי.

זה כזה מוזר כל החיים האלה והעולם והקיום האנושי ובכלל

כל הדברים שקורים ואי אפשר להסביר שום דבר הכל פשוט קורה 

ואנחנו חייבים להסתגל וגם מסתגלים בסופו של דבר זה לא כזה מסובך

הכל פשוט טוב ויפה

הידד

הידד מאוד

להיות השיחה הראשונה והשיחה האחרונה

לא משנה באיזה שעה

ולהתעורר מוקדם בגלל הפרפרים שהוא חוזר

וביי מאמי

ולדמיין את החיבוק שלנו אלפי פעמים

להתלבש יפה

ולשיר כל היום

ואותו 

יש לי הכל, באמת באמת באמת.

מאמי מדהים ויפה שלי

איך התרגלתי אלייך

איך הזדחלת אל תוך כל דבר בחיים והפכת אותו לנפלא

איך בלי לשים לב הפכתי להיות שלם גם בתור חלק

וזה כל-כך נוח והגיוני ופשוט

רק להישאר בין הידיים שלך לעולם

זה לא סתם, שברגע שמשחררים את החבל קל יותר ללכת. כל כלב מחורבן יגיד לך, תפסיק לחנוק אותי. אני מכיר את הדרך בדיוק כמוך, הוא יגיד, אני זוכר לאן.

ואתה כמו בחורה היסטרית תמלמל שאתה מבין ויודע והכל טוב ויפה, אבל הרחוב סואן ומסוכן ואם פתאום חס וחלילה.

אתה מחבק את הילד שלך חזק-חזק כשמחכים לרכבת, שלא יעז אפילו להתקרב לפס הצהוב. שהרוח לא תעיף אותו, שלא יקפוץ אחרי פרפר מהקומה השמינית, תרחישים אפשריים כאלה.

זה הדבר הנכון לעשות, זה הדבר החכם לעשות, וזה בדיוק מה שאתה עושה. עד שיש לך חמישה ילדים.

כשיש לך חמישה ילדים אתה לא יכול להרים את כולם על הידיים אפילו שהרכבת מגיעה ממש עוד שנייה. אתה פשוט לא יכול, מקסימום אחד, לא כולל זה שבעגלה.

כשיש לך עשרה חתולים אתה לא בוכה בלילה כשאחד מהם לא חוזר. כי אי אפשר, אתה מבין, אין מספיק לילות ביום בשביל זה.

אז לפעמים אתה משחרר את הכלבלב המסכן מהרצועה, לעיניי נערה שבדיוק חוצה את הכביש ובטוחה שאתה אידיוט מושלם וחסר אחריות. לפעמים הוא בורח או מת, רב הזמן הולך ליד הרגל שלך עד הבית.

אולי בסופו של דבר אחד הילדים ייפול לתוך פסי הרכבת, או יישכח באוטו עד שיחנק, אבל רובם ישרדו ואפילו יצאו ממש בסדר.

החתולים יחזרו הביתה אחרי יומיים או שלושה, אם לא יקלעו במקרה לאיזו קטטה.

מה שאני מנסה לומר הוא, שכשכל האהבה שלך, כל המשמעות שלך, כל הארנבים בכובע אחד, והכובע טובע בים, העולם קורס עלייך. יש חושך מוחלט והשמיים נופלים לתוך הבור האינסופי שבאדמה.

אבל הקסם בחיים הוא דווקא במגוון המרהיב של האפשרויות, בהמון הגדול. שפע של חיוכים, שפע של שמחות ורעיונות ומטרות והצלחות, שפע של אהבות, שפע של אנשים. שפע שלא נגמר לעולם.

אז אולי במקום להתמקד במבחן שאתה עומד להיכשל בו, בבחור שלא התקשר, בקפלים הקטנים שבצידיי העיניים, במקום להילחץ ולרעוד מפחד, במקום להשקיע את כולך - אולי, וזו רק הצעה, כדאי לקחת דברים בקלות. קלות שלא אופיינית לי ולשכמותי, קלות שמקורה לא בטיפשות או בהכחשה, אלא אחת שנובעת מההבנה וההכרה בכך שהזמן איננו חוזר. בכך שכשיש לך הרבה חברים פתאום הקשר עם החבר הכי טוב הופך לטוב אפילו יותר. כי אין בו תלות חולנית, אין בו פחד מוות, אלא בחירה אמיתית. פתאום כשאת מסוגלת לנשום בסדירות מבלי להתעלף, מה שלא ציפית לו דווקא מצליח.

ואני לא אומרת, תעשו שלא יהיה לכם אכפת, ששום דבר לא יהיה חשוב, אני לא. אני אומרת, תעשו שזה לא יהיה הדבר החשוב היחיד. תעשו שיהיו הרבה קטנים, חלק יותר וחלק פחות.

אבל העיקר הוא שתוודאו שכשהכוכב הכי גדול שלכם מתכווץ לתוך עצמו עד לחור שחור, שהיקום לא יפסיק להתקיים, כי יהיו עוד כוכבים.

והם מתחלפים, באים והולכים, וגם אנחנו.

אבל זה די בסדר, כשחושבים על זה.

אז תחשבו על זה קצת. רק לא יותר מדי, שלא יכאב.

ולו כי פירוש הדבר הוא שיש בן-אדם בחיים שלך שאמור להיות אכפת לו ממך כל הזמן

והבונוס הוא שכשנגמר לכם על מה לדבר תמיד אפשר להתחיל להתנשק

בחיים לא הייתי מנחשת.

מה שקורה עכשיו בעיקר הוא שאני נרגעת, הכל נרגע. מסתדר ונכנס למקומות הנכונים.

אף פעם לא רציתי להיות מהאנשים הבסדרים האלה, שהכל אצלם טוב ויפה והם חיים במין קביעות כזו, עם בנזוג קבוע ושגרה קבועה והכל. פחדתי שזה יהיה בנאלי ומשעמם ויגרום לי להשתגע. לא הבנתי, בכל הכנות לא הצלחתי לקלוט איך זה עובד להם.

אבל כשזה קורה אתה מבין.

ופתאום אני לא רוצה למצוא חן בעיניי כווולם, ואני לא רוצה לבכות בהיסטריה ואני לא רוצה להיות עסוקה עד אינסוף רק כדי שלא יישאר לי רגע לעצמי. אני רוצה את כל הזמן שבעולם, אני רוצה ללכת לאט ולחייך לעצמי, ולשבת ולהסתכל על השמיים של התקרה ולזמזם לעצמי בשקט. אני רוצה להישאר איתו במיטה כל היום וכל הלילה, סתם בשביל להתכרבל. אני רוצה לשתוק בטלפון, או להסתכל לו בעיניים, או להתחבק כל-כך חזק שכל הגוף שלי יתמלא בשטפי דם. אני רוצה לצייר ולרקוד ולישון בדיוק מספיק ולא יותר, לסדר את השיער ולהתלבש יפה וללכת לים. אני חושבת שמעולם לא היה לי טוב כמו עכשיו, אולי רק כשהייתי קטנה מאוד ואכלתי גלידה באיטליה. אולי רק כששיחקתי עם הצעצועים של ביצת הפתעה בשבת בבוקר וזה מילא אותי לגמרי. כשהדבר הכי עצוב שיכל לקרות לי היה לקבל פאזל במקום חייזר, אבל אני לא רוצה לדבר על דברים עצובים.

עכשיו הכל נכון והכל בסדר והכל עכשיו.

אני אוהבת

ואולי זה באמת, בדיוק מה שהיה חסר.

גם אני רוצה לנדב פרטים רנדומאליים לחלוטין על עצמי! (אבל אף-אחד לא ביקש ממך...)

1. יש לי קטע עם אפים ורגליים - הדבר הראשון שאני מסתכלת עליו באנשים הוא האף שלהם, וזה בערך הגורם המכריע לגבי היופי שלהם בעיניי. או בכלל, המשמעות שלהם בתור בני-אדם. אפילו הפסקתי לצאת עם מישהו בגלל שלא יכולתי לסבול את האף שלו.

אחר-כך זה רגליים, במיוחד בבחורות. רגליים עקומות, או עמידת טלה (כזו) עושות לי רע רע רע. כן, זה מרושע, זה שיפוטי, זה לא קול, אבל ככה אני מקטלגת אנשים, קורה.

2. פטפטנים - אם יש משהו שאני אוהבת באמת, זה אנשים שמדברים המון, ואני מתכוונת המון. וכל המרבה לחפור הרי זה משובח. זה משהו שאני מעריצה לחלוטין ומחפשת במי שסביבי. היכולת לדבר בלי סוף היא כמו קסם בעיניי.

3. עוגיות - יש לי קיבה נוספת לקינוחים. לא, ברצינות, אין דבר כזה "מתוק מדי". לא מאמינה לאנשים שלא אוהבים שוקולד!

4. מצ'וגעת - מצב הרוח שלי משתנה בערך שלושים אלף פעמים ביום. מילה אחת לא במקום עשויה לגרום לי לבכות, ושינה טובה בלילה יכולה להפוך אותי לכדור אנרגיה קופצני שצוחק בלי הפסקה. נדמה לי שזה נוטה להרגיז אנשים אחרים.

5. אני אוהבת לדבר על המחזור שלי - עם כולם, בקול רם, באמצע הרחוב. כמה פעמים קיבלתי מבטים תוהים בסגנון "למה נראה לך שזה מעניין אותי?" או "יא מגעילה", אבל זה באמת כייף לי. אם הוא מעסיק אותי כל-כך הרבה, למה שלא יעסיק גם אתכם? חצופים קטנים.

6. אני לא יודעת לשיר - וזה מזה מבאס, כי זה משהו שממש הייתי רוצה לעשות. כלומר, לשיר, בלי להיות מפגע סביבתי. דווקא יש לי קול נחמד, אני פשוט לא יודעת לכוון אותו (או כמו שאחי אומר - "את הזייפנית הכי גדולה בעולם!!!").

7. מה הקטע של מסעדות - ממש קשה לי לאכול מול אנשים שאני לא מכירה מספיק זמן, או מספיק טוב, במיוחד אם אני רוצה להתחבב עליהם. אולי זה תסביכי משקל, אולי סתם כי אני ביישנית קצת ולאכול זו פעולה די מביכה (או שרק אני חושבת ככה?).

8. עור חלק תוך שבוע בלבד! - אני יכולה לבלות שעות בסופרפארם מול תכשירי טיפוח (הפייבוריט שלי הוא סבוני פנים), לקרוא את כל האותיות הקטנות ולפנטז שהחרא הזה באמת עובד. אני קונה אותם בכמויות מסחריות, ממלאה בהם את כל הארונות במקלחת, ומשתמשת במקרה הטוב פעם אחת.

9. חתולים - כי איך אפשר לא לאהוב אותם? אל תענו לי על זה.

10. ספרים - כמה שיותר עצוב, טראגי, מדכא. אם שואה או סיפור אהבה מעורבים בעניין אז בכלל קניתם אותי. ספר טוב לוקח אותי איתו לכל מקום, משנה את הגישה שלי לחיים, את הלך המחשבה, את ההתנהגות שלי. גורם לי לחפש תכונות לא הגיוניות, אנשים לא הגיוניים, תרחישים לא הגיוניים, או בקיצור - ממלא אותי באושר.

מעבירה את השרביט הדמיוני הזה לשלוש בטטות שלא כתבו כבר מליון זמן.

כי היא מקסימה (לא, אין לי מילה אחרת לתאר אותך!)

זה שמציל חיים

ואותו אני מעריצה בסתר.

המשך שבוע נהדר לכם!

אולי זה הקיץ, אולי זה מצב הרוח המרומם שנפל עליי פתאום, תחושת ההקלה המבורכת של עכשיו, או סתם הורמונים.

אבל העיקר שזה קורה (בבקשה שלא יפסיק).

זה מדהים כמה שלמשקל יש השפעה ישירה על הכל בחיים, כאילו עכשיו כשהרגליים שלי רזות יותר (ובאמת רואים עליהן כל קילו) מגיע לי כל מה שאני רוצה ובכלל, למה לא להיות שמחה אם הכל נופל ממך.

מתחשק לי לדבר על משהו עמוק, משהו אמיתי, משהו עם מילים. איך כל מה שרציתי תמיד היה לחיות בלי להתברבר ולהתקשקש, והנה אני חיה ועושה ודברים קורים - אז רק צלילים בודדים יוצאים לי מהפה, ממש בודדים. זה באמת יהיה רק אחד מהם? כל פעם, או מסך לבן בראש וחיוך על הפנים, או אינספור מחשבות ודמעות? ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה כרגע. הדשא של השכן, נו אתם יודעים.

אני מעדיפה את החורף עד שנהיה קר מדי, והקיץ כולו קסום ונפלא כל עוד המזגן לא מתקלקל. בקיצור, אני אתן לעצמי כאפה ואשתוק.

עוד שלושה או חמישה או שמונה קילו ובכלל לא יהיו תלונות.

סתם, ברור שיהיו, איך אפשר בלי.

אני לא רוצה לחפור לכם בשכל או משהו כזה

אבל

אני מזה שמחה

והוא כזה מהמם

וזה רק הולך ומשתפר

מה שאני בכלל לא יודעת להסביר כי לאן יש להשתפר

אבל זה כן

ואני מגלה כל-כך הרבה דברים

מעניינים

ואותו

ומתחשק לי ממש לעלות על גג העולם ולצרוח

ולספר לכולם

כל הזמן

רק כמה נפלא

וזה לא מעניין אף אחד

מגלגלים עליי עיניים

אבל לאכפתלי

כי הוא פשוט

אין דברים כאלה

אכולה מגעגועים אחרי חצי יום

לילה קסם

וסוף שבוע

תעשו חיים

נשיקות

בכל פעם שאני עוצמת עיניים, הפנים שלך עולות ולא נותנות לי להתרכז בשום דבר אחר.

הכל עוצר מלכת ואני מרגישה רק את החיוך היפה שלך, הידיים שלך עליי, השפתיים על הצוואר.

כולך בתוכי, בכל נשימה, בין האצבעות, מאחורי האזניים, לאורך עמוד השדרה.

מעולם לא תארתי לעצמי שיש עוד לאן להתקרב, והנה בכל רגע שעובר אתה נחרט עמוק יותר.

אתה יודע, הייתי מסתכלת על האנשים השמחים האלה, שהפרצופים שלהם דבוקים אחד לשני, ולא הייתי מאמינה. לא הייתי קונה את הסיפור הזה, על אהבה משכרת. זה תמיד נראה כמו משהו שעושים כי עושים, כי ככה חושבים שצריך, לא יודעת אפילו. 

והנה אתה, היית כאן כל הזמן ולא רציתי לראות. אמרתי לעצמי שבלתי אפשרי, זה טוב מדי, נכון מדי, מתוק מדי, זה לא יכול לעבוד. אני אשתגע ואתה לא תוכל להבין, אני לא אוכל להסביר, ואת הבור שייפער בינינו כבר לא נצליח לאטום.

אז הלכתי לחפש משהו אחר, משהו שיהיה דפוק מספיק מהתחלה, משהו שלא אהרוס. ואתה היית כאן כל הזמן.

עדיין טוב מדי, וכל הטוב הזה, אתה יודע, לא עושה לי טוב. אולי לא נחזיק לנצח, אבל כרגע הכי רחוק שאני יכולה לראות זה לתוך העיניים שלך.

ולהתחבק עד אין-סוף נשמע לי כמו תוכנית די מוצלחת.

אתה פרש הברונזה שלי, השמש הקטנה שזורחת בכל בוקר בלי לשקוע בכלל, אתה הצחוק והבכי, המושיע והמגן שלי מהעולם הזה, החומה האיתנה שלא נופלת. אתה הקסם. ואם אי-פעם תראה את זה לא תאמין, אולי תצחק עליי, אולי תרים גבה. מה זה משנה.

אני לא אמורה לקרוא לך שוּרה, ועדיין לא יכולה שלא לחשוב לעצמי כל הזמן, שזה בדיוק מה שאתה.

"אז מה נעשה בקיץ?"

"אני באמת לא יודעת. כלום, אני מקווה, כלום בעיקר"

"אבל נעשה את הכלום הזה ביחד?"

כל-כך יפה וכל-כך מושלם וכל-כך אתה

פשוט תישאר

זה הדבר הנפלא ביותר בעולם

עליתי איזה מאתיים קילו

וכל-כך חם בחוץ שאני מרגישה כמו עוף מלא שומן בתנור

ובא לי להקיא

ויש מלא דברים בראש

ומתחשק לי פתאום להגדיר אותנו

אחרי שמה שפירק בפעם הקודמת היה עצם ההגדרה

פשוט שיגיד לי שאני יכולה להיות בטוחה

ולא להתחרפן

אני מהמתחרפנות

איזה מצחיק זה

טוב

נראה לי שאני די בטוחה

יש

אוהבת אתכם

כשאני שמחה כל-כך שאובדת לי היכולת לחבר משפט תקני

וכל מה שאני מסוגלת לעשות זה להיות פרפר

ולהשמיע קולות לא אנושיים

וזה נכון מה שאומרים

שכשזה נכון באמת אז יודעים

ולא צריך להתלבט כל הזמן

וזה לא הולך בכוח

אלא פשוט שט

אני אוהבת כשזה ככה

שט (חיה שנראית כמו צירוף רנדומלי של אותיות שמתיימר לקרוא לעצמה מילה)

אולי באיזשהו שלב הלב שלי פשוט יתפוצץ

רק כי הוא לא יוכל לשאת יותר

אותך

ואותנו

אם אפסיק להיות כל כך מאופקת ולתקוע את המבט ברצפה

תחבק אותי

ונהיה גוף אחד

מין יצור שלם

ונוכל לנשום

עד שייגמר הכל

וגם אחרי.

יש פצעים כאלה, שכולם מכירים, נקודות כואבות שמשותפות גם לקטנים וגם לגדולים. אתם יודעים, גם לבחורות היפות וגם לילד השמן וגם לאישה המבוגרת שמחכה בשמש עם שקיות של תפוחי אדמה ואקונומיקה.

לא לכולם מאותה מלחמה, הקרבות שונים, כמובן. אבל הכאב, אני חושבת, הכאב אותו כאב.

לחלקנו הפצעים פתוחים, מדממים החוצה, מגעילים, מגלידים לאט. אלה האנשים שצועקים ובוכים, וכולם רואים וכולם יודעים וכולם מבינים למה. אבא שלו נפטר, לבת הקטנה יש סרטן, בעלה עזב. אז מותר.

אחרי תקופה זה מחלים, לא לחלוטין אבל כמעט, נשארת צלקת קטנה או מכוערת, משהו ששנים אחר-כך אולי אפשר יהיה להרהר בו עם חצי חיוך. אולי לא.

הכאב קהה, החיים המשיכו, אבל הגוף זוכר.

לאחרים מכות יבשות, יבשות זה כי כל הדמעות נשארות בפנים. כתמים ירוקים או סגולים שמדממים רק לתוך עצמם, מחניקים אנקה. כי חברה שלו מתעלמת ממנו, והילדה עם השיער השחור החלק אמרה לכולם לא לשחק איתה בהפסקה, וכי הוא מחזיק בחיים רק כדי שאשתו לא תהיה עצובה.

זה יעבור מעצמו, סביר להניח. הוא ימות והיא תהיה עצובה, הלימודים יסתיימו והחממה תתפרק, תהיה לו חברה חדשה. רק שקע קטן מתחת לעין שנדמיין עליו את הפנס, המשקוף של הדלת על הכתף או האגרוף בבטן. זה יעבור בשתיקה.

ויש את התאים שאי אפשר להסביר. המלכודת הנצחית, שכדי לנטרל חייבים לכרות גם חלק ממך.

ויש את התרופות שאמורות לעזור, אלה שאנחנו תלויים בהן כדי פשוט לחיות, שעה לפני האוכל, פעמיים ביום. כפית מהאבקה הזאת עם מים מוקדם בבוקר יום כן יום לא. וחצי מהכדור הוורוד לפני השינה, במקום השינה.

ויש את אלה שאנחנו לוקחים כדי לטשטש. גם לגיבורים הכי גדולים אומרים, לפעמים עדיף להסכים בשביל להמשיך לתפקד. אין מול מי לעשות שרירים עכשיו, אתה תרגיש יותר טוב, וזה העיקר.

וכשנעשה בלתי נסבל אני שותקת ובולעת, כי הסבירו לי פעם שהגוף זוכר כאב. הוא נחרט כמו במספריים על עור רך. אתה חושב שהוא הלך אחרי שנגמר, אבל השביל הזה נשאר, בעצבים, בחיבורים, בתת-מודע. אני לא יודעת.

בסוף זה יתפרץ, שום דבר לא נעלם עד שהוא מת, השקט הוא זמני בלבד, אבל לא היית מעדיף להאריך אותו? קח משהו בשביל הכאב, רק אל תגזים. שמור על מינון שישמור על חיוך, חבל להעביר את החיים עם פרצוף חמוץ. גם הקמטים במצח, בין הגבות, נחרטים.

לכולם יש איזה כאב, שמדיר שינה, שמסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת, שגורם להם לשקוע קצת.

כולנו מכירים אותו בעצמנו, מפעם לפעם יוצא לנו לזהות אותו גם באחרים. הוא הנקודה שלא כדאי ללחוץ עליה, אבל כשנמאס אולי לוחצים בכוונה.

אז הפלסטר הארור לא מרפא את הפצע, האלחוש לא תופר את הקרעים, והחיוך מפלסטיק לא ממלא את החורים. אז אי אפשר לפתור באמת, כי לא לכל הצרות בעולם יש פתרון. אבל אנחנו מנסים, נכון? זה מה שאנחנו עושים. את המקסימום שאפשר, מנקים מסביב, סותמים זמנית, ממשיכים ללכת.

וכל הכוכב הזה מלא באנשים נכים, כרותי ידיים וכרותי רגליים, עקורי לב, עם עין מזכוכית. כולם בוכים וקמים ומחייכים. חובשים ומחייכים.

וזה היופי, רק תסתכלו עליו, כמה שהוא נפלא.

עריכת *אומייגאד-תראו-אני-במומלצים*

סתם,

תודה רבה לכל האנשים שקוראים ומגיבים, נדמה לי שמעולם לא היו בחור הזה כל-כך הרבה מכם (אני לא מוצלחת בקטע ההמוני).

קצת עמוס עכשיו אבל כשיהיה יותר זמן מבטיחה להגיב לכל אחד בנפרד, אני קוראת הכל וזה באמת-באמת מרגש.

אתם נהדרים!!!

אתה אומר את השם שלי וכל החלק העליון של הפנים שלך מתעגל בצורה אומללה כזו
כמו של כלבלב שמביט בך ומתחנן למשהו

זה מקסים
אתה מקסים

על אמת.