כל-כך הרבה דברים קרו כאן באלף השנים האחרונות, אין לכם מושג. גם לי אין, אין לי שמץ מאיפה להתחיל, ומתי זה ייגמר, ואיך אם בכלל.
ולפעמים אני רוצה לעצור את הכל לנצח ולנשום לאט ובשקט את האוויר העומד, סתם כדי להוכיח משהו, איזו נקודה. סתם כדי להספיק לעכל, כי, הם אף-פעם לא נותנים לזה מספיק זמן.
כל הזמן רצים מפה לשם וחזרה, וזה טוב, זה בריא, רק כשאני חוזרת לעולם המקביל ויש רגע של כלום אני מבינה כמה אפס זמן יש שם בשביל לחשוב מחשבות ארורות. וזה כל-כך נפלא, עד ש, שוב, חוזרים ועוצרים וחושבים. ואני עודני זו שהייתי תמיד, רק הולכת וגדלה בקצב מסחרר.
כמעט בת 19, מי היה מאמין. מהגילאים האלה שלא חשבתי שאזכה להגיע אליהם, הא. מכל הסיבות שבעולם. ותראו מה זה, החיים פשוט מתגלגלים וגילגילגול וגילגילגל והופ, שובב אחד נפל.
ובלי לשים לב הנה אנחנו, כאן. אחוזים דיבוק. אחוזים חיבוק.
אני רוצה רגע לא לדבר על יום כיפור, ולהתעלם מהעובדה שאני כותבת ושומעת מוזיקה ולו יכולתי הייתי ממשיכה גם להימרח מול הטלוויזיה.
כלומר, כן, אני בחורה חלשה. אני מוותרת לעצמי כל הזמן, כל כל הזמן, באמת. אני לא מותחת עד קצה גבול היכולת, אני מרחמת על עצמי. אני פחדנית ובכיינית ובעיקר המון מרחמת על עצמי. אבל ברגע זה אני פשוט מרגישה כל-כך נפלא שזה לא מעניין. אני מרגישה יפה ומתוקנת ומשופרת ובשלבי עלייה. מתחשק לי לשיר ולרקוד ולרוץ על חוף הים ולשחות ולעצור את הנשימה או לשכב על הבטן בשמש.
מתחשק לי לספר לכולם המון דברים שהם לא רוצים לשמוע, לחזור על עצמי עד שישתיקו אותי.
לחבק אותך חזק חזק ולהרגיש את הקיום המושלם שלך בכל מקום.
לדעת שתמיד יהיה בסדר, ובמיוחד כשרע מאוד, כי דמעות הן הדבר הטוב ביותר בעולם. כאב פיזי שאי אפשר להסביר במילים וממלא אותי באושר מטורף.
איך זה בסדר?
אני אוהבת אותך
אני אוהבת את הכל
ואת כולם
ואני קצת
איבדתי את זה
איבדתי בכלל, כל מיני דברים
אבל זה לא משנה
כי עדיין
יש לי הכל ויותר
ואת הסליחות שלי
אני מבקשת מאלוהים
ואת הנפש החוטאת שלי אני מתקנת לאט-לאט
מהמרת על מה שיש ומה שאין בשביל להיות כל מה שתמיד רציתי
ועדיין יש רגעים בודדים בהם אני מסוגלת להסתכל במראה ולחייך. או לעצום עיניים ולחבק את עצמי ולדעת שאני יפה ומוצלחת ומה רע לי כל-כך. זה האיזון המושלם, והגוף שלי בסדר, הוא באמת.
אבל אז אני רוצה 20 קילו פחות
רוצה באמת.
ואפשר לומר שזה הכל שטויות, שזה לא מעניין אף-אחד מלבדי, המספרים האלה. שאולי עדיף לפתח קצת אישיות, או משהו מעניין.
בואו ננסה לשים דברים על השולחן, ג'יז, כמה זמן לא עשיתי את זה. בדרך כלל הכי יפה לי גיבוב של שטויות, כמה מילים מצורפות אחת לשנייה בלי שום סיבה ממשית, מין בלה, בלה בלה בלה? בלה בלה! מהדברים שאף-אחד לא יבין (כי אני מזה מורכבת שיואו) אבל למען האמת גם אני לא מבינה עד הסוף.
בואו ננסה לדבר בעברית, עם מילות קישור ופסיקים ונקודות בסוף משפט. פעם אהבתי נקודות כל-כך, הייתי מתגאה בהן ומשתמשת ללא הכרה. תינוקת שמכורה לנסיון להיות ילדה גדולה. ואז מישהו אמר לי שזה לא נעים לו, כל הנקודות-בסוף-משפט-שלי באמצע השיחה, זה עושה לו תחושה של סוף. אז סיימתי איתן.
השינוי הזה השתלב יפה עם הרגרסיה הכללית שלי, הצניחה המטומטמת בחזרה לשטויות ילדותיות (ולא בפן החינני). הפסקתי לפסק כי זה נראה לי נחמד יותר, ככה אפשר לצעוק ולהקיא הכל בבת אחת ולא אני זו שצריכה להחליט איך אמורים לפרש את הדברים. לא אני צריכה להחליט איפה לוקחים נשימה בין המילים, הכל רק גדול מאוד ולא מובן.
אף-אחד לא מצליח להבין למה אני מתכוונת, ואני חושבת שזה פשוט בגלל שאני לא יודעת לדבר. אני לא יודעת לבטא כלום, אולי כי אני לא יודעת כלום וקצת קשה לבטא את הבלתי קיים. אין לי חצי מושג לגבי שום דבר, בכל פעם ששואלים שאלה אני עונה את המובן מאליו או מתפרצת בזעם בתוך עצמי ועונה את הלא מובן מאליו אך עדיין לא יודעת למה. לא יודעת על מה אני מקשקשת, ומה הקשר בין ההברות האלו למחשבות שמתרוצצות לי בראש.
אני לא מצליחה להפסיק להרגיש שאני משקרת לכולם כל הזמן, שאני כולי אשליה גדולה ושמנה שלא ברור מי אחראי לה בכלל. כאילו אני מנסה להצטייר בדיוק איך שרוצים, ועדיין יודעת שזה לא נכון ושבסופו של דבר הפנימיות חסרת הפנימיות ומלאת הריקנות שלי תתגלה וכולם יתרחקו לעבר משהו מעניין יותר. ולא נעים לי עם זה.
אין לי כוח וסבלנות להקשיב לאף-אחד, אפילו לאנשים שאני אוהבת הכי בעולם. אין לי סבלנות לענות להם, לדבר איתם, לחפש משהו חשוב לספר. אין בי שום דבר חשוב, וגם בהם אין. אז למה אנחנו טורחים להעמיד פנים? ובו זמנית זה מכעיס אותי כל-כך, ההתנהגות החצופה הזו שלי. כפיות טובה מזעזעת, שהייתה בבירור עולה לי על העצבים לו הייתה מגיעה מכיוון אחר. והנה אני מרשה לעצמי, כאילו מי יישמע מי אני, ומי צריך אותי, ומי עוד יצטרך אותי כשאני ככה. הכל נהיה מאוס, נהיה לעוס, הכל חוזר על עצמו. אני משכנעת את עצמי שאני לא מרגישה טוב, שאני לא יכולה לצאת היום מהבית, שכואבת לי הבטן, שכואב לי הראש, שלא ישנתי מספיק. ואז מושכת את הלילה עד שהבוקר מאיר, כדי שוב לקום מחוסר מעש ליום חדש של חוסר מעש.
כנראה שבמקום מסוים אני נהנית מההתבוססות הזו, מהרחמים העצמיים. זה עושה לי נעים, זה נותן לי תשובות לכל השאלות (למה את לא מחזירה טלפונים? למה את מבטיחה להיפגש ולא טורחת להגיע? למה את ממשיכה לאכול? למה את לא יוצאת לטייל? למה את תמיד אומרת לא?). ואלו תשובות מוצלחות, כי כואב לי ורע לי ועצוב לי, אני לא אהנה מזה אז למה בכלל לנסות. זה פוטר אותי מאחריות, מאחריות על המעשים שלי ועל המילים שלי, אין לי צורך להיות מעניינת או מבדרת כי אני כל-כך מסכנה. זה פוטר אותי מההתעסקות בתוכן ונותן לגיטימציה נהדרת להתעסק אך ורק בייבוב על לא כלום.
אגב תוכן, איזה דבר נפלא. מעניין איך בכלל אצליח להתמודד עם תוכן אחרי כל הריק הממושך, שהתרגלתי אליו בכזו קלות והתמסרתי אליו כולי.
למען האמת אני כבר מרגישה יותר טוב, אחרי המגילה הזו. אני מאוד אוהבת את המגילות שלי, גאה בהן כאילו היו עבודת קודש ממש.
עדיין כואבת לי הבטן, זה לא היה שקר מוחלט. למה בעצם צריך את כל ההנאה האינטנסיבית הזו, למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי רק כי אני לא מבלה בכל שנייה ביממה? מותר להתבטל, אם לא עכשיו אז מתי? הרי עוד רגע ולא אוכל להמשיך להעמיד פנים שאני ילדה קטנה, להתכרבל בקצה הספה ולראות תוכניות מוקלטות ב-5 בבוקר. עוד רגע ישימו אותי במדים וישלחו אותי להיות פרודוקטיבית. ואני אהיה, אני מניחה, זה לא מה שמפחיד.
מה שמפחיד הוא שזה יהיה ארוך, כל-כך ארוך שלא ברור מתי זה ייגמר. מפחיד שאני לא אוכל להיכנס למיטה ולהישאר בה כל היום, מפחיד שלא אוכל לקום בבוקר בלי אף דאגה בראש, אף לא אחת.
אז אני אוגרת עכשיו את חוסר המעש, אני אוגרת את החופש שנמתח לא-נמתח. את החופש שעוד רגע יגיע לקיצו.
כואבת לי הבטן, והפנים שלי שורפות נורא, ואני לא מתכוונת לצאת היום מהבית. הנה, אמרתי את זה. לצד המבוכה הקלה, אני יכולה להודות שהרווחתי ביושר את הכלומיות שאני עכשיו. זה הזמן שלי להתייחד עם העוד-מעט-מחזור, לומר לעצמי ולכולם כמה שאני מסכנה ועייפה ואין לי כוח, כי עוד מעט כולם יהיו עייפים ומסכנים ואת מי זה יעניין. הכל יהיה בסדר, עוד מעט ונפסיק לרחף בחלל נטולי משמעות או כיוון, עוד מעט יפתחו את שערי החללית ונוכל להתיישב בנחת ולצאת למסע, אם נדחף חזק מספיק בתור. אולי בסופו אפילו ננחת בשדה תירס, או באלסקה, מי יודע.
זה לא סתם, שברגע שמשחררים את החבל קל יותר ללכת. כל כלב מחורבן יגיד
לך, תפסיק לחנוק אותי. אני מכיר את הדרך בדיוק כמוך, הוא יגיד, אני זוכר
לאן.
ואתה כמו בחורה היסטרית תמלמל שאתה מבין ויודע והכל טוב ויפה, אבל
הרחוב סואן ומסוכן ואם פתאום חס וחלילה.
אתה מחבק את הילד שלך חזק-חזק
כשמחכים לרכבת, שלא יעז אפילו להתקרב לפס הצהוב. שהרוח לא תעיף אותו, שלא
יקפוץ אחרי פרפר מהקומה השמינית, תרחישים אפשריים כאלה.
זה הדבר הנכון
לעשות, זה הדבר החכם לעשות, וזה בדיוק מה שאתה עושה. עד שיש לך חמישה
ילדים.
כשיש לך חמישה ילדים אתה לא יכול להרים את כולם על הידיים אפילו
שהרכבת מגיעה ממש עוד שנייה. אתה פשוט לא יכול, מקסימום אחד, לא כולל זה
שבעגלה.
כשיש לך עשרה חתולים אתה לא בוכה בלילה כשאחד מהם לא חוזר. כי אי
אפשר, אתה מבין, אין מספיק לילות ביום בשביל זה.
אז לפעמים אתה משחרר את
הכלבלב המסכן מהרצועה, לעיניי נערה שבדיוק חוצה את הכביש ובטוחה שאתה
אידיוט מושלם וחסר אחריות. לפעמים הוא בורח או מת, רב הזמן הולך ליד הרגל
שלך עד הבית.
אולי בסופו של דבר אחד הילדים ייפול לתוך פסי הרכבת, או יישכח
באוטו עד שיחנק, אבל רובם ישרדו ואפילו יצאו ממש בסדר.
החתולים יחזרו הביתה אחרי
יומיים או שלושה, אם לא יקלעו במקרה לאיזו קטטה.
מה
שאני מנסה לומר הוא, שכשכל האהבה שלך, כל המשמעות שלך, כל הארנבים בכובע
אחד, והכובע טובע בים, העולם קורס עלייך. יש חושך מוחלט והשמיים נופלים
לתוך הבור האינסופי שבאדמה.
אבל הקסם בחיים הוא דווקא במגוון המרהיב של
האפשרויות, בהמון הגדול. שפע של חיוכים, שפע של שמחות ורעיונות ומטרות
והצלחות, שפע של אהבות, שפע של אנשים. שפע שלא נגמר לעולם.
אז אולי במקום
להתמקד במבחן שאתה עומד להיכשל בו, בבחור שלא התקשר, בקפלים הקטנים שבצידיי
העיניים, במקום להילחץ ולרעוד מפחד, במקום להשקיע את כולך - אולי, וזו רק
הצעה, כדאי לקחת דברים בקלות. קלות שלא אופיינית לי ולשכמותי, קלות שמקורה
לא בטיפשות או בהכחשה, אלא אחת שנובעת מההבנה וההכרה בכך שהזמן איננו חוזר.
בכך שכשיש לך הרבה חברים פתאום הקשר עם החבר הכי טוב הופך לטוב אפילו יותר.
כי אין בו תלות חולנית, אין בו פחד מוות, אלא בחירה אמיתית. פתאום כשאת
מסוגלת לנשום בסדירות מבלי להתעלף, מה שלא ציפית לו דווקא מצליח.
ואני לא
אומרת, תעשו שלא יהיה לכם אכפת, ששום דבר לא יהיה חשוב, אני לא. אני אומרת,
תעשו שזה לא יהיה הדבר החשוב היחיד. תעשו שיהיו הרבה קטנים, חלק יותר וחלק
פחות.
אבל העיקר הוא שתוודאו שכשהכוכב הכי גדול שלכם מתכווץ לתוך עצמו עד
לחור שחור, שהיקום לא יפסיק להתקיים, כי יהיו עוד כוכבים.
הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.
כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.
חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.
אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.
עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.
ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.
ובא לי להקיא.
אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.
אני אוהבת את זה שכשדברים מתחילים להסתדר פחות או יותר בראש שלי, פתאום אני מתפנה רגשית מספיק בשביל לראות הרבה המון אינספור בעיות של כל האנשים שמסביב. או שאולי זה דווקא להיפך, כל המסכנוּת הזו פשוט מפמפמת לי באוזן לאסוף את עצמי. זה אף-פעם לא זמן טוב להתמוטט בו, אבל עכשיו במיוחד, נו.
וכולם כל-כך עצובים, שזה עושה לי נעים. חוסר האונים הזה שאני שוחה בו, המון תסבוכות שאין ביכולתנו אפילו להתחיל לחשוב על לפתור.
אני כאילו
כאילו מתחשק לי לחבק את כל האנשים בעולם ואולי זה יעזור
בכל פעם שאני עוצמת עיניים, הפנים שלך עולות ולא נותנות לי להתרכז בשום דבר אחר.
הכל עוצר מלכת ואני מרגישה רק את החיוך היפה שלך, הידיים שלך עליי, השפתיים על הצוואר.
כולך בתוכי, בכל נשימה, בין האצבעות, מאחורי האזניים, לאורך עמוד השדרה.
מעולם לא תארתי לעצמי שיש עוד לאן להתקרב, והנה בכל רגע שעובר אתה נחרט עמוק יותר.
אתה יודע, הייתי מסתכלת על האנשים השמחים האלה, שהפרצופים שלהם דבוקים
אחד לשני, ולא הייתי מאמינה. לא הייתי קונה את הסיפור הזה, על אהבה משכרת.
זה תמיד נראה כמו משהו שעושים כי עושים, כי ככה חושבים שצריך, לא יודעת
אפילו.
והנה אתה, היית כאן כל הזמן ולא רציתי לראות. אמרתי לעצמי שבלתי אפשרי,
זה טוב מדי, נכון מדי, מתוק מדי, זה לא יכול לעבוד. אני אשתגע ואתה לא תוכל
להבין, אני לא אוכל להסביר, ואת הבור שייפער בינינו כבר לא נצליח לאטום.
אז הלכתי לחפש משהו אחר, משהו שיהיה דפוק מספיק מהתחלה, משהו שלא אהרוס. ואתה היית כאן כל הזמן.
עדיין טוב מדי, וכל הטוב הזה, אתה יודע, לא עושה לי טוב. אולי לא נחזיק
לנצח, אבל כרגע הכי רחוק שאני יכולה לראות זה לתוך העיניים שלך.
ולהתחבק עד אין-סוף נשמע לי כמו תוכנית די מוצלחת.
אתה פרש הברונזה שלי, השמש הקטנה שזורחת בכל בוקר בלי לשקוע בכלל, אתה
הצחוק והבכי, המושיע והמגן שלי מהעולם הזה, החומה האיתנה שלא נופלת. אתה
הקסם. ואם אי-פעם תראה את זה לא תאמין, אולי תצחק עליי, אולי תרים גבה. מה
זה משנה.
אני לא אמורה לקרוא לך שוּרה, ועדיין לא יכולה שלא לחשוב לעצמי כל הזמן, שזה בדיוק מה שאתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו