כל-כך הרבה דברים קרו כאן באלף השנים האחרונות, אין לכם מושג. גם לי אין, אין לי שמץ מאיפה להתחיל, ומתי זה ייגמר, ואיך אם בכלל.
ולפעמים אני רוצה לעצור את הכל לנצח ולנשום לאט ובשקט את האוויר העומד, סתם כדי להוכיח משהו, איזו נקודה. סתם כדי להספיק לעכל, כי, הם אף-פעם לא נותנים לזה מספיק זמן.
כל הזמן רצים מפה לשם וחזרה, וזה טוב, זה בריא, רק כשאני חוזרת לעולם המקביל ויש רגע של כלום אני מבינה כמה אפס זמן יש שם בשביל לחשוב מחשבות ארורות. וזה כל-כך נפלא, עד ש, שוב, חוזרים ועוצרים וחושבים. ואני עודני זו שהייתי תמיד, רק הולכת וגדלה בקצב מסחרר.
כמעט בת 19, מי היה מאמין. מהגילאים האלה שלא חשבתי שאזכה להגיע אליהם, הא. מכל הסיבות שבעולם. ותראו מה זה, החיים פשוט מתגלגלים וגילגילגול וגילגילגל והופ, שובב אחד נפל.
ובלי לשים לב הנה אנחנו, כאן. אחוזים דיבוק. אחוזים חיבוק.
כל החודש האחרון אנחנו כבר לא מסתדרים כל-כך טוב בתוך הראש שלי.
הגוף שלי מתפרק מהכאב, מהמחשבות שרצות בלי הפסקה.
אני אוהבת אותך. באמת, באמת אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. ואני מתגעגעת אלייך בכל שנייה ביום, אפילו כשאנחנו ביחד.
אני רוצה לכעוס עלייך אבל בסוף יוצא שאני הכי כועסת על עצמי, וכל פעם שאני עומדת לומר את כל הדברים האלה שמעיקים עליי כל-כך אני מצליחה רק לשתוק הרבה. זה הורס אותי כשכאתה עובר לידי ולא מסתכל, או פשוט מסתכל דרכי. ככה זה מרגיש.
כשאתה אפילו לא מחייך אליי, איך אני אמורה לחשוב שאתה שמח לראות אותי?
אני מרגישה כמו נטל, כמו אבן שאתה גורר איתך בחיים הנפלאים שלך, שמפריעה לך תמיד. אני לא רוצה להפריע, אני לא רוצה להיות מטרד.
ואולי אתה אפילו לא שם לב לאיך הקול שלך נשמע כשאתה עונה לטלפון, כאילו שכל דבר בעולם חשוב יותר ממני כרגע. וגם כשאתה בעצמך מתקשר, רק בשביל לסמן על זה וי ולהמשיך.
אני יודעת ששום דבר לא פוגע בך, שאתה שוכח וסולח וחוזר למסלול, ואולי בגלל זה קשה לך להבין. אני זוכרת הכל, כל פעם שהיית עסוק במשהו אחר כשרציתי כל-כך שתחבק אותי. שלא תתעלם ממני. כל פעם שלא אמרת ביי כשהלכת, פשוט כי מיהרת, כי לא חשבת. כשלא נישקת אותי.
כל פעם שנראית משועמם ממה שאמרתי ורק רציתי לשתוק ולהעלם מהעולם. אני זוכרת, ומגלגלת את זה בתוך הראש שלי אינספור פעמים, וזה מצטבר.
ואני לא רוצה לריב. אני רוצה שתאהב אותי והכל יהיה בסדר, כמו שתמיד היינו בסדר. אבל יש לי מין תחושה כזאת, שגורמת לי לבכות בלי הפסקה, שזה כבר לא יכול לחזור להיות כמו תמיד. שיש יותר מדי מטען.
ואולי זו אשמתי, אולי אני צריכה להפסיק להיות היסטרית ולהתרגש מכל דבר, להעלב מכל שטות. אולי אני פשוט צריכה להפסיק לבכות, אבל אני באמת לא יכולה. כאילו לא מספיק שמצב הרוח שלי משתנה שמונים פעם ביום, עכשיו גם יש סיבה להיות עצובה. עכשיו אני בוכה עלייך, ועלינו, ומתפללת שיהיה לי את הכוח לומר לך את כל זה לפני שהשתיקה תתפוצץ.
ושוב משחקים את המשחק הזה של מי יישבר ראשון, מי יתקשר ראשון. ועד שלא נדבר אני לא אצליח לתפקד, וכבר שבוע שאני הולכת לישון בתוך הדמעות של עצמי. ואני באמת רק רוצה שתהיה נחמד, ואתה הבנאדם הכי נחמד בעולם, אתה נחמד לכולם, למה אתה לא יכול להיות נחמד אליי.
זה לא סתם, שברגע שמשחררים את החבל קל יותר ללכת. כל כלב מחורבן יגיד
לך, תפסיק לחנוק אותי. אני מכיר את הדרך בדיוק כמוך, הוא יגיד, אני זוכר
לאן.
ואתה כמו בחורה היסטרית תמלמל שאתה מבין ויודע והכל טוב ויפה, אבל
הרחוב סואן ומסוכן ואם פתאום חס וחלילה.
אתה מחבק את הילד שלך חזק-חזק
כשמחכים לרכבת, שלא יעז אפילו להתקרב לפס הצהוב. שהרוח לא תעיף אותו, שלא
יקפוץ אחרי פרפר מהקומה השמינית, תרחישים אפשריים כאלה.
זה הדבר הנכון
לעשות, זה הדבר החכם לעשות, וזה בדיוק מה שאתה עושה. עד שיש לך חמישה
ילדים.
כשיש לך חמישה ילדים אתה לא יכול להרים את כולם על הידיים אפילו
שהרכבת מגיעה ממש עוד שנייה. אתה פשוט לא יכול, מקסימום אחד, לא כולל זה
שבעגלה.
כשיש לך עשרה חתולים אתה לא בוכה בלילה כשאחד מהם לא חוזר. כי אי
אפשר, אתה מבין, אין מספיק לילות ביום בשביל זה.
אז לפעמים אתה משחרר את
הכלבלב המסכן מהרצועה, לעיניי נערה שבדיוק חוצה את הכביש ובטוחה שאתה
אידיוט מושלם וחסר אחריות. לפעמים הוא בורח או מת, רב הזמן הולך ליד הרגל
שלך עד הבית.
אולי בסופו של דבר אחד הילדים ייפול לתוך פסי הרכבת, או יישכח
באוטו עד שיחנק, אבל רובם ישרדו ואפילו יצאו ממש בסדר.
החתולים יחזרו הביתה אחרי
יומיים או שלושה, אם לא יקלעו במקרה לאיזו קטטה.
מה
שאני מנסה לומר הוא, שכשכל האהבה שלך, כל המשמעות שלך, כל הארנבים בכובע
אחד, והכובע טובע בים, העולם קורס עלייך. יש חושך מוחלט והשמיים נופלים
לתוך הבור האינסופי שבאדמה.
אבל הקסם בחיים הוא דווקא במגוון המרהיב של
האפשרויות, בהמון הגדול. שפע של חיוכים, שפע של שמחות ורעיונות ומטרות
והצלחות, שפע של אהבות, שפע של אנשים. שפע שלא נגמר לעולם.
אז אולי במקום
להתמקד במבחן שאתה עומד להיכשל בו, בבחור שלא התקשר, בקפלים הקטנים שבצידיי
העיניים, במקום להילחץ ולרעוד מפחד, במקום להשקיע את כולך - אולי, וזו רק
הצעה, כדאי לקחת דברים בקלות. קלות שלא אופיינית לי ולשכמותי, קלות שמקורה
לא בטיפשות או בהכחשה, אלא אחת שנובעת מההבנה וההכרה בכך שהזמן איננו חוזר.
בכך שכשיש לך הרבה חברים פתאום הקשר עם החבר הכי טוב הופך לטוב אפילו יותר.
כי אין בו תלות חולנית, אין בו פחד מוות, אלא בחירה אמיתית. פתאום כשאת
מסוגלת לנשום בסדירות מבלי להתעלף, מה שלא ציפית לו דווקא מצליח.
ואני לא
אומרת, תעשו שלא יהיה לכם אכפת, ששום דבר לא יהיה חשוב, אני לא. אני אומרת,
תעשו שזה לא יהיה הדבר החשוב היחיד. תעשו שיהיו הרבה קטנים, חלק יותר וחלק
פחות.
אבל העיקר הוא שתוודאו שכשהכוכב הכי גדול שלכם מתכווץ לתוך עצמו עד
לחור שחור, שהיקום לא יפסיק להתקיים, כי יהיו עוד כוכבים.
מה שקורה עכשיו בעיקר הוא שאני נרגעת, הכל נרגע. מסתדר ונכנס למקומות הנכונים.
אף פעם לא רציתי להיות מהאנשים הבסדרים האלה, שהכל אצלם טוב ויפה והם חיים במין קביעות כזו, עם בנזוג קבוע ושגרה קבועה והכל. פחדתי שזה יהיה בנאלי ומשעמם ויגרום לי להשתגע. לא הבנתי, בכל הכנות לא הצלחתי לקלוט איך זה עובד להם.
אבל כשזה קורה אתה מבין.
ופתאום אני לא רוצה למצוא חן בעיניי כווולם, ואני לא רוצה לבכות בהיסטריה ואני לא רוצה להיות עסוקה עד אינסוף רק כדי שלא יישאר לי רגע לעצמי. אני רוצה את כל הזמן שבעולם, אני רוצה ללכת לאט ולחייך לעצמי, ולשבת ולהסתכל על השמיים של התקרה ולזמזם לעצמי בשקט. אני רוצה להישאר איתו במיטה כל היום וכל הלילה, סתם בשביל להתכרבל. אני רוצה לשתוק בטלפון, או להסתכל לו בעיניים, או להתחבק כל-כך חזק שכל הגוף שלי יתמלא בשטפי דם. אני רוצה לצייר ולרקוד ולישון בדיוק מספיק ולא יותר, לסדר את השיער ולהתלבש יפה וללכת לים. אני חושבת שמעולם לא היה לי טוב כמו עכשיו, אולי רק כשהייתי קטנה מאוד ואכלתי גלידה באיטליה. אולי רק כששיחקתי עם הצעצועים של ביצת הפתעה בשבת בבוקר וזה מילא אותי לגמרי. כשהדבר הכי עצוב שיכל לקרות לי היה לקבל פאזל במקום חייזר, אבל אני לא רוצה לדבר על דברים עצובים.
בכל פעם שאני עוצמת עיניים, הפנים שלך עולות ולא נותנות לי להתרכז בשום דבר אחר.
הכל עוצר מלכת ואני מרגישה רק את החיוך היפה שלך, הידיים שלך עליי, השפתיים על הצוואר.
כולך בתוכי, בכל נשימה, בין האצבעות, מאחורי האזניים, לאורך עמוד השדרה.
מעולם לא תארתי לעצמי שיש עוד לאן להתקרב, והנה בכל רגע שעובר אתה נחרט עמוק יותר.
אתה יודע, הייתי מסתכלת על האנשים השמחים האלה, שהפרצופים שלהם דבוקים
אחד לשני, ולא הייתי מאמינה. לא הייתי קונה את הסיפור הזה, על אהבה משכרת.
זה תמיד נראה כמו משהו שעושים כי עושים, כי ככה חושבים שצריך, לא יודעת
אפילו.
והנה אתה, היית כאן כל הזמן ולא רציתי לראות. אמרתי לעצמי שבלתי אפשרי,
זה טוב מדי, נכון מדי, מתוק מדי, זה לא יכול לעבוד. אני אשתגע ואתה לא תוכל
להבין, אני לא אוכל להסביר, ואת הבור שייפער בינינו כבר לא נצליח לאטום.
אז הלכתי לחפש משהו אחר, משהו שיהיה דפוק מספיק מהתחלה, משהו שלא אהרוס. ואתה היית כאן כל הזמן.
עדיין טוב מדי, וכל הטוב הזה, אתה יודע, לא עושה לי טוב. אולי לא נחזיק
לנצח, אבל כרגע הכי רחוק שאני יכולה לראות זה לתוך העיניים שלך.
ולהתחבק עד אין-סוף נשמע לי כמו תוכנית די מוצלחת.
אתה פרש הברונזה שלי, השמש הקטנה שזורחת בכל בוקר בלי לשקוע בכלל, אתה
הצחוק והבכי, המושיע והמגן שלי מהעולם הזה, החומה האיתנה שלא נופלת. אתה
הקסם. ואם אי-פעם תראה את זה לא תאמין, אולי תצחק עליי, אולי תרים גבה. מה
זה משנה.
אני לא אמורה לקרוא לך שוּרה, ועדיין לא יכולה שלא לחשוב לעצמי כל הזמן, שזה בדיוק מה שאתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו