כל החודש האחרון אנחנו כבר לא מסתדרים כל-כך טוב בתוך הראש שלי.
הגוף שלי מתפרק מהכאב, מהמחשבות שרצות בלי הפסקה.
אני אוהבת אותך. באמת, באמת אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. ואני מתגעגעת אלייך בכל שנייה ביום, אפילו כשאנחנו ביחד.
אני רוצה לכעוס עלייך אבל בסוף יוצא שאני הכי כועסת על עצמי, וכל פעם שאני עומדת לומר את כל הדברים האלה שמעיקים עליי כל-כך אני מצליחה רק לשתוק הרבה. זה הורס אותי כשכאתה עובר לידי ולא מסתכל, או פשוט מסתכל דרכי. ככה זה מרגיש.
כשאתה אפילו לא מחייך אליי, איך אני אמורה לחשוב שאתה שמח לראות אותי?
אני מרגישה כמו נטל, כמו אבן שאתה גורר איתך בחיים הנפלאים שלך, שמפריעה לך תמיד. אני לא רוצה להפריע, אני לא רוצה להיות מטרד.
ואולי אתה אפילו לא שם לב לאיך הקול שלך נשמע כשאתה עונה לטלפון, כאילו שכל דבר בעולם חשוב יותר ממני כרגע. וגם כשאתה בעצמך מתקשר, רק בשביל לסמן על זה וי ולהמשיך.
אני יודעת ששום דבר לא פוגע בך, שאתה שוכח וסולח וחוזר למסלול, ואולי בגלל זה קשה לך להבין. אני זוכרת הכל, כל פעם שהיית עסוק במשהו אחר כשרציתי כל-כך שתחבק אותי. שלא תתעלם ממני. כל פעם שלא אמרת ביי כשהלכת, פשוט כי מיהרת, כי לא חשבת. כשלא נישקת אותי.
כל פעם שנראית משועמם ממה שאמרתי ורק רציתי לשתוק ולהעלם מהעולם. אני זוכרת, ומגלגלת את זה בתוך הראש שלי אינספור פעמים, וזה מצטבר.
ואני לא רוצה לריב. אני רוצה שתאהב אותי והכל יהיה בסדר, כמו שתמיד היינו בסדר. אבל יש לי מין תחושה כזאת, שגורמת לי לבכות בלי הפסקה, שזה כבר לא יכול לחזור להיות כמו תמיד. שיש יותר מדי מטען.
ואולי זו אשמתי, אולי אני צריכה להפסיק להיות היסטרית ולהתרגש מכל דבר, להעלב מכל שטות. אולי אני פשוט צריכה להפסיק לבכות, אבל אני באמת לא יכולה. כאילו לא מספיק שמצב הרוח שלי משתנה שמונים פעם ביום, עכשיו גם יש סיבה להיות עצובה. עכשיו אני בוכה עלייך, ועלינו, ומתפללת שיהיה לי את הכוח לומר לך את כל זה לפני שהשתיקה תתפוצץ.
ושוב משחקים את המשחק הזה של מי יישבר ראשון, מי יתקשר ראשון. ועד שלא נדבר אני לא אצליח לתפקד, וכבר שבוע שאני הולכת לישון בתוך הדמעות של עצמי. ואני באמת רק רוצה שתהיה נחמד, ואתה הבנאדם הכי נחמד בעולם, אתה נחמד לכולם, למה אתה לא יכול להיות נחמד אליי.
ועדיין יש רגעים בודדים בהם אני מסוגלת להסתכל במראה ולחייך. או לעצום עיניים ולחבק את עצמי ולדעת שאני יפה ומוצלחת ומה רע לי כל-כך. זה האיזון המושלם, והגוף שלי בסדר, הוא באמת.
אבל אז אני רוצה 20 קילו פחות
רוצה באמת.
ואפשר לומר שזה הכל שטויות, שזה לא מעניין אף-אחד מלבדי, המספרים האלה. שאולי עדיף לפתח קצת אישיות, או משהו מעניין.
בואו ננסה לשים דברים על השולחן, ג'יז, כמה זמן לא עשיתי את זה. בדרך כלל הכי יפה לי גיבוב של שטויות, כמה מילים מצורפות אחת לשנייה בלי שום סיבה ממשית, מין בלה, בלה בלה בלה? בלה בלה! מהדברים שאף-אחד לא יבין (כי אני מזה מורכבת שיואו) אבל למען האמת גם אני לא מבינה עד הסוף.
בואו ננסה לדבר בעברית, עם מילות קישור ופסיקים ונקודות בסוף משפט. פעם אהבתי נקודות כל-כך, הייתי מתגאה בהן ומשתמשת ללא הכרה. תינוקת שמכורה לנסיון להיות ילדה גדולה. ואז מישהו אמר לי שזה לא נעים לו, כל הנקודות-בסוף-משפט-שלי באמצע השיחה, זה עושה לו תחושה של סוף. אז סיימתי איתן.
השינוי הזה השתלב יפה עם הרגרסיה הכללית שלי, הצניחה המטומטמת בחזרה לשטויות ילדותיות (ולא בפן החינני). הפסקתי לפסק כי זה נראה לי נחמד יותר, ככה אפשר לצעוק ולהקיא הכל בבת אחת ולא אני זו שצריכה להחליט איך אמורים לפרש את הדברים. לא אני צריכה להחליט איפה לוקחים נשימה בין המילים, הכל רק גדול מאוד ולא מובן.
אף-אחד לא מצליח להבין למה אני מתכוונת, ואני חושבת שזה פשוט בגלל שאני לא יודעת לדבר. אני לא יודעת לבטא כלום, אולי כי אני לא יודעת כלום וקצת קשה לבטא את הבלתי קיים. אין לי חצי מושג לגבי שום דבר, בכל פעם ששואלים שאלה אני עונה את המובן מאליו או מתפרצת בזעם בתוך עצמי ועונה את הלא מובן מאליו אך עדיין לא יודעת למה. לא יודעת על מה אני מקשקשת, ומה הקשר בין ההברות האלו למחשבות שמתרוצצות לי בראש.
אני לא מצליחה להפסיק להרגיש שאני משקרת לכולם כל הזמן, שאני כולי אשליה גדולה ושמנה שלא ברור מי אחראי לה בכלל. כאילו אני מנסה להצטייר בדיוק איך שרוצים, ועדיין יודעת שזה לא נכון ושבסופו של דבר הפנימיות חסרת הפנימיות ומלאת הריקנות שלי תתגלה וכולם יתרחקו לעבר משהו מעניין יותר. ולא נעים לי עם זה.
אין לי כוח וסבלנות להקשיב לאף-אחד, אפילו לאנשים שאני אוהבת הכי בעולם. אין לי סבלנות לענות להם, לדבר איתם, לחפש משהו חשוב לספר. אין בי שום דבר חשוב, וגם בהם אין. אז למה אנחנו טורחים להעמיד פנים? ובו זמנית זה מכעיס אותי כל-כך, ההתנהגות החצופה הזו שלי. כפיות טובה מזעזעת, שהייתה בבירור עולה לי על העצבים לו הייתה מגיעה מכיוון אחר. והנה אני מרשה לעצמי, כאילו מי יישמע מי אני, ומי צריך אותי, ומי עוד יצטרך אותי כשאני ככה. הכל נהיה מאוס, נהיה לעוס, הכל חוזר על עצמו. אני משכנעת את עצמי שאני לא מרגישה טוב, שאני לא יכולה לצאת היום מהבית, שכואבת לי הבטן, שכואב לי הראש, שלא ישנתי מספיק. ואז מושכת את הלילה עד שהבוקר מאיר, כדי שוב לקום מחוסר מעש ליום חדש של חוסר מעש.
כנראה שבמקום מסוים אני נהנית מההתבוססות הזו, מהרחמים העצמיים. זה עושה לי נעים, זה נותן לי תשובות לכל השאלות (למה את לא מחזירה טלפונים? למה את מבטיחה להיפגש ולא טורחת להגיע? למה את ממשיכה לאכול? למה את לא יוצאת לטייל? למה את תמיד אומרת לא?). ואלו תשובות מוצלחות, כי כואב לי ורע לי ועצוב לי, אני לא אהנה מזה אז למה בכלל לנסות. זה פוטר אותי מאחריות, מאחריות על המעשים שלי ועל המילים שלי, אין לי צורך להיות מעניינת או מבדרת כי אני כל-כך מסכנה. זה פוטר אותי מההתעסקות בתוכן ונותן לגיטימציה נהדרת להתעסק אך ורק בייבוב על לא כלום.
אגב תוכן, איזה דבר נפלא. מעניין איך בכלל אצליח להתמודד עם תוכן אחרי כל הריק הממושך, שהתרגלתי אליו בכזו קלות והתמסרתי אליו כולי.
למען האמת אני כבר מרגישה יותר טוב, אחרי המגילה הזו. אני מאוד אוהבת את המגילות שלי, גאה בהן כאילו היו עבודת קודש ממש.
עדיין כואבת לי הבטן, זה לא היה שקר מוחלט. למה בעצם צריך את כל ההנאה האינטנסיבית הזו, למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי רק כי אני לא מבלה בכל שנייה ביממה? מותר להתבטל, אם לא עכשיו אז מתי? הרי עוד רגע ולא אוכל להמשיך להעמיד פנים שאני ילדה קטנה, להתכרבל בקצה הספה ולראות תוכניות מוקלטות ב-5 בבוקר. עוד רגע ישימו אותי במדים וישלחו אותי להיות פרודוקטיבית. ואני אהיה, אני מניחה, זה לא מה שמפחיד.
מה שמפחיד הוא שזה יהיה ארוך, כל-כך ארוך שלא ברור מתי זה ייגמר. מפחיד שאני לא אוכל להיכנס למיטה ולהישאר בה כל היום, מפחיד שלא אוכל לקום בבוקר בלי אף דאגה בראש, אף לא אחת.
אז אני אוגרת עכשיו את חוסר המעש, אני אוגרת את החופש שנמתח לא-נמתח. את החופש שעוד רגע יגיע לקיצו.
כואבת לי הבטן, והפנים שלי שורפות נורא, ואני לא מתכוונת לצאת היום מהבית. הנה, אמרתי את זה. לצד המבוכה הקלה, אני יכולה להודות שהרווחתי ביושר את הכלומיות שאני עכשיו. זה הזמן שלי להתייחד עם העוד-מעט-מחזור, לומר לעצמי ולכולם כמה שאני מסכנה ועייפה ואין לי כוח, כי עוד מעט כולם יהיו עייפים ומסכנים ואת מי זה יעניין. הכל יהיה בסדר, עוד מעט ונפסיק לרחף בחלל נטולי משמעות או כיוון, עוד מעט יפתחו את שערי החללית ונוכל להתיישב בנחת ולצאת למסע, אם נדחף חזק מספיק בתור. אולי בסופו אפילו ננחת בשדה תירס, או באלסקה, מי יודע.
הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.
כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.
חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.
אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.
עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.
ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.
ובא לי להקיא.
אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.
יש פצעים כאלה, שכולם מכירים, נקודות כואבות שמשותפות גם לקטנים וגם לגדולים. אתם יודעים, גם לבחורות היפות וגם לילד השמן וגם לאישה המבוגרת שמחכה בשמש עם שקיות של תפוחי אדמה ואקונומיקה.
לא לכולם מאותה מלחמה, הקרבות שונים, כמובן. אבל הכאב, אני חושבת, הכאב אותו כאב.
לחלקנו הפצעים פתוחים, מדממים החוצה, מגעילים, מגלידים לאט. אלה האנשים שצועקים ובוכים, וכולם רואים וכולם יודעים וכולם מבינים למה. אבא שלו נפטר, לבת הקטנה יש סרטן, בעלה עזב. אז מותר.
אחרי תקופה זה מחלים, לא לחלוטין אבל כמעט, נשארת צלקת קטנה או מכוערת, משהו ששנים אחר-כך אולי אפשר יהיה להרהר בו עם חצי חיוך. אולי לא.
הכאב קהה, החיים המשיכו, אבל הגוף זוכר.
לאחרים מכות יבשות, יבשות זה כי כל הדמעות נשארות בפנים. כתמים ירוקים או סגולים שמדממים רק לתוך עצמם, מחניקים אנקה. כי חברה שלו מתעלמת ממנו, והילדה עם השיער השחור החלק אמרה לכולם לא לשחק איתה בהפסקה, וכי הוא מחזיק בחיים רק כדי שאשתו לא תהיה עצובה.
זה יעבור מעצמו, סביר להניח. הוא ימות והיא תהיה עצובה, הלימודים יסתיימו והחממה תתפרק, תהיה לו חברה חדשה. רק שקע קטן מתחת לעין שנדמיין עליו את הפנס, המשקוף של הדלת על הכתף או האגרוף בבטן. זה יעבור בשתיקה.
ויש את התאים שאי אפשר להסביר. המלכודת הנצחית, שכדי לנטרל חייבים לכרות גם חלק ממך.
ויש את התרופות שאמורות לעזור, אלה שאנחנו תלויים בהן כדי פשוט לחיות, שעה לפני האוכל, פעמיים ביום. כפית מהאבקה הזאת עם מים מוקדם בבוקר יום כן יום לא. וחצי מהכדור הוורוד לפני השינה, במקום השינה.
ויש את אלה שאנחנו לוקחים כדי לטשטש. גם לגיבורים הכי גדולים אומרים, לפעמים עדיף להסכים בשביל להמשיך לתפקד. אין מול מי לעשות שרירים עכשיו, אתה תרגיש יותר טוב, וזה העיקר.
וכשנעשה בלתי נסבל אני שותקת ובולעת, כי הסבירו לי פעם שהגוף זוכר כאב. הוא נחרט כמו במספריים על עור רך. אתה חושב שהוא הלך אחרי שנגמר, אבל השביל הזה נשאר, בעצבים, בחיבורים, בתת-מודע. אני לא יודעת.
בסוף זה יתפרץ, שום דבר לא נעלם עד שהוא מת, השקט הוא זמני בלבד, אבל לא היית מעדיף להאריך אותו? קח משהו בשביל הכאב, רק אל תגזים. שמור על מינון שישמור על חיוך, חבל להעביר את החיים עם פרצוף חמוץ. גם הקמטים במצח, בין הגבות, נחרטים.
לכולם יש איזה כאב, שמדיר שינה, שמסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת, שגורם להם לשקוע קצת.
כולנו מכירים אותו בעצמנו, מפעם לפעם יוצא לנו לזהות אותו גם באחרים. הוא הנקודה שלא כדאי ללחוץ עליה, אבל כשנמאס אולי לוחצים בכוונה.
אז הפלסטר הארור לא מרפא את הפצע, האלחוש לא תופר את הקרעים, והחיוך מפלסטיק לא ממלא את החורים. אז אי אפשר לפתור באמת, כי לא לכל הצרות בעולם יש פתרון. אבל אנחנו מנסים, נכון? זה מה שאנחנו עושים. את המקסימום שאפשר, מנקים מסביב, סותמים זמנית, ממשיכים ללכת.
וכל הכוכב הזה מלא באנשים נכים, כרותי ידיים וכרותי רגליים, עקורי לב, עם עין מזכוכית. כולם בוכים וקמים ומחייכים. חובשים ומחייכים.
וזה היופי, רק תסתכלו עליו, כמה שהוא נפלא.
עריכת *אומייגאד-תראו-אני-במומלצים*
סתם,
תודה רבה לכל האנשים שקוראים ומגיבים, נדמה לי שמעולם לא היו בחור הזה כל-כך הרבה מכם (אני לא מוצלחת בקטע ההמוני).
קצת עמוס עכשיו אבל כשיהיה יותר זמן מבטיחה להגיב לכל אחד בנפרד, אני קוראת הכל וזה באמת-באמת מרגש.
פתאום חשבתי על זה, כמה מטורף, כמה פאקינג מטורף מה שעומד לקרות עכשיו.
איך מסכמים דינמיקה של שש, או שלוש שנים, או אפילו השבוע האחרון, בדף שקטן יותר מכף היד שלי. השבוע האחרון.
ומה יקרה עכשיו? אנחנו לא ניפגש יותר בחיים? אולי פעם ב.
וכל הדברים האלה שלא הספקתי לעשות, כל האנשים שלא הספקתי לחבק, כל המילים היפות שרציתי לומר אבל המשכתי ללכת.
וזהו, זה באמת נגמר. אני כבר לא אוכל לומר שמחר.
ואני אהפוך לבן-אדם אמיתי. איך זה עובד?
אני כבר לא בת 14, ממתי לעזאזל?
זה מפחיד אותי כמעט כמו ניתוחים, או הרדמה, או פצעים פתוחים.
אני לא יודעת מה.
אני בוכה כי אני חושבת שאולי יכולתי באמת להכיר אותם. יכולנו להיות חברים.
אבל כבר לא נוכל לדעת, נכון? כי מכבים את האור וכל אחד הולך לעניינים והחיים שלו ואני נשארת לבד בפאניקה ובוכה כי מישהו חשב עליי וזה בטח לא קורה.
ובוכה כי אמצע הלילה, וכי הכל לא נכון, וצריך לקחת דברים בידיים.
אני רוצה לחשוב עכשיו על בגדים ונעליים ומסיבות אבל אני כועסת על עצמי כל-כך שלא הספקנו לסדר שום דבר כמו שצריך ואנחנו כאן כמעט שנתיים וכל הבלאגן הזה.
אולי זו לא הייתה ההחלטה הנכונה, להשאיר אותה בבית. אולי אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ומה זה כבר משנה לה? אני לא יודעת. זה בטח משנה משהו, אבל. אבל תוך כדי כל-כך הרבה דברים מתפרקים שאני תוהה אם זה היה שווה את זה.
הבעיה האמיתית שלנו היא שאנחנו הורסים לאט. כלומר, אני לא יכולה לדעת כמה טוב היה אם היינו מתפוצצים, אבל זה תמיד נשמע מוצלח יותר. נגמר מהר יותר. וככה, אנחנו פשוט מתפוררים. אף-אחד לא שם לב, כי עדיין עומדים על הרגליים, עדיין הכל כרגיל, חוץ ממה שלא. וכשאתה מתעורר כבר מאוחר מדי, אתה שקוע עד הצוואר בחול טובעני.
ומעניין אם הוא רואה אותי כמו שאני רואה אותו, עכשיו. אם יש לנו סיכוי. אני רוצה שיהיה לנו סיכוי. אני רוצה אהבה וזה לא אני בכלל לומר את זה אבל, אני באמת. לכפר על הטמטום שלי ולנסות. כי מה כבר יכול לקרות, זה חייב להיות נכון. זה פשוט חייב.
ואני לא מאמינה בזה שהורסים ידידות עם זוגיות. אהבה חייבת לצמוח מחברות אמיתית, אחרת זה סתם קשקוש. אחרת אתה מתעורר בבוקר למחרת ורוצה להקיא ואז אתה מוחק אנשים מהזכרון של הטלפון והם נעלמים. ולא אכפת לך לאן הם הלכו או אם הם עדיין חיים בכלל. אני רוצה שיהיה לי אכפת, גם אחרי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אני רוצה שזה יהיה באמת. וכשזה באמת אתה לא מפסיק לאהוב יומיים אחר-כך. זה לא נעלם. אם זה נעלם זה אף-פעם לא היה שם. אבל זה שם. זה שם עכשיו, אנחנו יכולים לעבוד, אוקיי?
ולפעמים אני מלקה את עצמי על כל המחשבות המעופפות חסרות החשיבות האלה. בשביל מה הן שם בכלל, יכולתי להסתדר נפלא בלי לעכל שהכל נגמר. בלי לומר לעצמי שזה עצוב ואז לא לעשות שום דבר לגבי זה. אבל לא יהיה מעניין ככה, נכון? לא יהיה רובד נסתר לסיפור, וכולם רוצים רובד נסתר. הרי זה כל הכייף.
ולפעמים אין לי שליטה, אני מסתובבת כאחוזת טירוף. הידיים רועדות והדופק עולה והמבט לא מצליח להישאר ממוקד.
אולי זה כל הקפה הזה, שאני ממש מגזימה איתו. פשוט בשביל לא להקיא, או לישון.
אולי זה סתם הלחץ.
גם כשאני מפסיקה לזוז וגם כשאני מפסיקה לדבר וסתם נשכבת על הגב, מנסה
לנשום לאט בכוח, העורק שאני אוהבת בצוואר מאיים להתפוצץ והאישונים מרצדים
במהירות שמסחררת אפילו אותי.
לפעמים אני מפספסת את התחנה שלי וזה גורם לי לבכות, או שמישהו מקשקש לי על פתק ישן.
אין בזה שום הגיון, לעזאזל, אני יודעת. זה לא חשוב אפילו, אני בכלל לא מאחרת, כבר שנה שלא הסתכלתי על הפתק הזה.
ובכל זאת.
רק מתחשק לי להתכרבל לכדור קטן ולא לדאוג ולא לחשוב ושהכל יסתדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו
