זה לא סתם, שברגע שמשחררים את החבל קל יותר ללכת. כל כלב מחורבן יגיד
לך, תפסיק לחנוק אותי. אני מכיר את הדרך בדיוק כמוך, הוא יגיד, אני זוכר
לאן.
ואתה כמו בחורה היסטרית תמלמל שאתה מבין ויודע והכל טוב ויפה, אבל
הרחוב סואן ומסוכן ואם פתאום חס וחלילה.
אתה מחבק את הילד שלך חזק-חזק
כשמחכים לרכבת, שלא יעז אפילו להתקרב לפס הצהוב. שהרוח לא תעיף אותו, שלא
יקפוץ אחרי פרפר מהקומה השמינית, תרחישים אפשריים כאלה.
זה הדבר הנכון
לעשות, זה הדבר החכם לעשות, וזה בדיוק מה שאתה עושה. עד שיש לך חמישה
ילדים.
כשיש לך חמישה ילדים אתה לא יכול להרים את כולם על הידיים אפילו
שהרכבת מגיעה ממש עוד שנייה. אתה פשוט לא יכול, מקסימום אחד, לא כולל זה
שבעגלה.
כשיש לך עשרה חתולים אתה לא בוכה בלילה כשאחד מהם לא חוזר. כי אי
אפשר, אתה מבין, אין מספיק לילות ביום בשביל זה.
אז לפעמים אתה משחרר את
הכלבלב המסכן מהרצועה, לעיניי נערה שבדיוק חוצה את הכביש ובטוחה שאתה
אידיוט מושלם וחסר אחריות. לפעמים הוא בורח או מת, רב הזמן הולך ליד הרגל
שלך עד הבית.
אולי בסופו של דבר אחד הילדים ייפול לתוך פסי הרכבת, או יישכח
באוטו עד שיחנק, אבל רובם ישרדו ואפילו יצאו ממש בסדר.
החתולים יחזרו הביתה אחרי
יומיים או שלושה, אם לא יקלעו במקרה לאיזו קטטה.
מה
שאני מנסה לומר הוא, שכשכל האהבה שלך, כל המשמעות שלך, כל הארנבים בכובע
אחד, והכובע טובע בים, העולם קורס עלייך. יש חושך מוחלט והשמיים נופלים
לתוך הבור האינסופי שבאדמה.
אבל הקסם בחיים הוא דווקא במגוון המרהיב של
האפשרויות, בהמון הגדול. שפע של חיוכים, שפע של שמחות ורעיונות ומטרות
והצלחות, שפע של אהבות, שפע של אנשים. שפע שלא נגמר לעולם.
אז אולי במקום
להתמקד במבחן שאתה עומד להיכשל בו, בבחור שלא התקשר, בקפלים הקטנים שבצידיי
העיניים, במקום להילחץ ולרעוד מפחד, במקום להשקיע את כולך - אולי, וזו רק
הצעה, כדאי לקחת דברים בקלות. קלות שלא אופיינית לי ולשכמותי, קלות שמקורה
לא בטיפשות או בהכחשה, אלא אחת שנובעת מההבנה וההכרה בכך שהזמן איננו חוזר.
בכך שכשיש לך הרבה חברים פתאום הקשר עם החבר הכי טוב הופך לטוב אפילו יותר.
כי אין בו תלות חולנית, אין בו פחד מוות, אלא בחירה אמיתית. פתאום כשאת
מסוגלת לנשום בסדירות מבלי להתעלף, מה שלא ציפית לו דווקא מצליח.
ואני לא
אומרת, תעשו שלא יהיה לכם אכפת, ששום דבר לא יהיה חשוב, אני לא. אני אומרת,
תעשו שזה לא יהיה הדבר החשוב היחיד. תעשו שיהיו הרבה קטנים, חלק יותר וחלק
פחות.
אבל העיקר הוא שתוודאו שכשהכוכב הכי גדול שלכם מתכווץ לתוך עצמו עד
לחור שחור, שהיקום לא יפסיק להתקיים, כי יהיו עוד כוכבים.
והם מתחלפים,
באים והולכים, וגם אנחנו.
אבל זה די בסדר, כשחושבים על זה.
אז תחשבו על זה קצת. רק לא יותר מדי, שלא יכאב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו