סופים וסופות

כל החודש האחרון אנחנו כבר לא מסתדרים כל-כך טוב בתוך הראש שלי. 

הגוף שלי מתפרק מהכאב, מהמחשבות שרצות בלי הפסקה.

אני אוהבת אותך. באמת, באמת אוהבת כמו שלא אהבתי מעולם. ואני מתגעגעת אלייך בכל שנייה ביום, אפילו כשאנחנו ביחד.

אני רוצה לכעוס עלייך אבל בסוף יוצא שאני הכי כועסת על עצמי, וכל פעם שאני עומדת לומר את כל הדברים האלה שמעיקים עליי כל-כך אני מצליחה רק לשתוק הרבה. זה הורס אותי כשכאתה עובר לידי ולא מסתכל, או פשוט מסתכל דרכי. ככה זה מרגיש.

כשאתה אפילו לא מחייך אליי, איך אני אמורה לחשוב שאתה שמח לראות אותי? 

אני מרגישה כמו נטל, כמו אבן שאתה גורר איתך בחיים הנפלאים שלך, שמפריעה לך תמיד. אני לא רוצה להפריע, אני לא רוצה להיות מטרד.

ואולי אתה אפילו לא שם לב לאיך הקול שלך נשמע כשאתה עונה לטלפון, כאילו שכל דבר בעולם חשוב יותר ממני כרגע. וגם כשאתה בעצמך מתקשר, רק בשביל לסמן על זה וי ולהמשיך.

אני יודעת ששום דבר לא פוגע בך, שאתה שוכח וסולח וחוזר למסלול, ואולי בגלל זה קשה לך להבין. אני זוכרת הכל, כל פעם שהיית עסוק במשהו אחר כשרציתי כל-כך שתחבק אותי. שלא תתעלם ממני. כל פעם שלא אמרת ביי כשהלכת, פשוט כי מיהרת, כי לא חשבת. כשלא נישקת אותי.

כל פעם שנראית משועמם ממה שאמרתי ורק רציתי לשתוק ולהעלם מהעולם. אני זוכרת, ומגלגלת את זה בתוך הראש שלי אינספור פעמים, וזה מצטבר.

ואני לא רוצה לריב. אני רוצה שתאהב אותי והכל יהיה בסדר, כמו שתמיד היינו בסדר. אבל יש לי מין תחושה כזאת, שגורמת לי לבכות בלי הפסקה, שזה כבר לא יכול לחזור להיות כמו תמיד. שיש יותר מדי מטען. 

ואולי זו אשמתי, אולי אני צריכה להפסיק להיות היסטרית ולהתרגש מכל דבר, להעלב מכל שטות. אולי אני פשוט צריכה להפסיק לבכות, אבל אני באמת לא יכולה. כאילו לא מספיק שמצב הרוח שלי משתנה שמונים פעם ביום, עכשיו גם יש סיבה להיות עצובה. עכשיו אני בוכה עלייך, ועלינו, ומתפללת שיהיה לי את הכוח לומר לך את כל זה לפני שהשתיקה תתפוצץ. 

ושוב משחקים את המשחק הזה של מי יישבר ראשון, מי יתקשר ראשון. ועד שלא נדבר אני לא אצליח לתפקד, וכבר שבוע שאני הולכת לישון בתוך הדמעות של עצמי. ואני באמת רק רוצה שתהיה נחמד, ואתה הבנאדם הכי נחמד בעולם, אתה נחמד לכולם, למה אתה לא יכול להיות נחמד אליי. 

האם אני שוקעת ברחמים עצמיים? כן, כמובן לחלוטין וללא צל של ספק.

ולמה לא בעצם? יש מתנדבים אחרים? אני לא רואה הרבה ידיים מורמות בקהל. מה, אף אחד לא רוצה לרחם עליי? אה לא?

אז למה שאני לא ארחם על עצמי? מה כואב לכם?

הנה, בוהו, אני עצובה ורע לי וכואב לי וקשה לי.

כל הזמן. העולם סובב סביבי ואני נורא נורא מסכנה.

הוא בין היתר הכוח המטורף שיש לך בידיים, היכולת למחוץ ולרסק למישהו את הלב.

ואתה לא קולט שאתה מסוגל, עד שזה קורה. עד שאתה מחזיק אותו חי ופועם ופשוט חונק אותו. כל-כך קל, עניין של שניות. 

והוא נעים ומדגדג מאחורי האזניים, הכוח הזה. 

רק עלייך, יצור פלא יקר, שום דבר לא עובד.

אין לי כוח עלייך, אולי לאף-אחד אין. שמיניות באוויר, וכלום לא משתנה, לא מזיז לך. אני היחידה שכואב לה.

אז תגיד לי אתה, איפה הכייף פה?