סופים וסופות

לפעמים מתחילים לעשות משהו, שנראה קשה ומטורף ובלתי אפשרי.

כמו לטפס על הר ממש גבוה, או ללמוד למבחן, או להגשים חלום.

ואז עם האוכל בא התיאבון, ופתאום המטרה הלא ישימה הזו הופכת לקו סיום לגיטימי ומגדלת רגליים ומתחילה ללכת בעצמה!

וזה מדהים ומפוצץ את הגוף בהורמונים עם קונוטציות חיוביות למיניהם והופך אותנו לשמחים ומאושרים ומאמינים.

כל הספקות נעלמות ובכלל, לא ברור למה הן היו שם מלכתחילה.

ואין דבר שלא נוכל לעשות. אין גבעה או צוקון שלא נוכל לכבוש, ושרק יקום המניאק שינסה לעצור אותי.

אבל ברגע שאני מועדת ומחליקה ומתפלשת בבוץ, ולא תגידו מתרסקת אל מותי, אפילו לא נפצעת טיפה,

סתם מלכלכת את המכנס. זהו. זה סופו של כל בלון.

ומתחיל לרדת גשם של דמעות וגשם של הכל ובשביל מה אני צריך את זה.

ואני אומרת להן כל הזמן, אל תהיו עלה נידף ברוח. תכווצו את הבטן ותנעצו רגליים חזק ברצפה,

ואל תתנו לשום דבר להפיל אתכן.

ולי מישהו אמר פעם,

הרבה יותר קל ללמד אחרים מאשר לעשות את זה בעצמך.

שונאת כשהם צודקים.

מין שום דבר רע ושום דבר טוב ושום דבר מיוחד במיוחד.

מין הרגשה כזאת שאני כבר נורא מוכנה להכל ובעצם קצת מתחשק לי אינסוף של כלום.

ולרוץ ולהיות בכל מקום ובו זמנית פשוט לחזור מאה שנים אחורה וסתם להיות.

לפעמים נדמה לי שאני נורא מוכנה כבר לאהבה ענקית שתבוא ותיקח אותי איתה מעבר לאופק.

וכל מה שאני מקבלת זה סקס בינוני וחוסר בהירות משווע.

ואז אני נותנת לעצמי כאפה כדי להזכיר שבעצם כבר הייתה אהבה די ענקית,

שהובילה לפיצוץ ענקי עוד יותר,

ולכאב הכי ענקי שידעתי.

אז למה, למה ובשביל מה אני צריכה את זה. 

אל תתקשר, אל תענה, אל תסביר ובוא באמת לא נגדיר שום דבר.

אני מוכנה לחיות כרגע עם רגשות בקו המשווה, לא מרגשים ולא מלהיבים ולא מרטיטים שום חושים.

הכל בסדר.