העובדה שאי-שם יש אנשים שלא מאוהבים בי עד כלות נשמתם מטריפה לחלוטין.
ואני רוצה את כולם. אני רוצה את כולם לעצמי ועכשיו. וזה לא בסדר, לרצות את כולם. זה במיוחד לא בסדר כשאף-אחד מהם לא רוצה אותך בחזרה, או אולי דווקא כשכן.
אני לא הוגנת, הכל קורה רק בתוך הראש שלי, מה זה שווה בכלל.
כולם טובים מדי וכולם שמחים מדי וכולם שלמים מדי עם עצמם ואני רק סתם ולא באמת ולא.
ואני רוצה פשוט לומר לו שבוא נתחתן, אנחנו מושלמים, אנחנו מושלמים ואני יודעת שזה יהיה טוב. זה לא יכול להיות אחרת, כבר שנה וחצי שזה כל מה שאני יודעת אבל מה זה בכלל משנה.
אנחנו מאוד הפכפכים בזמן האחרון, זה נע בין מה שנדמה לי כמו היפראקטיביות מטורפת לבין סתם טירוף.
לפני כמה ימים הייתי צריכה להיות מועילה ותורמת, הייתי צריכה לעזור ולטפל ב, וכל מה שיכולתי לעשות היה להתיישב על הרצפה ולחבק את הרגליים השמנות שלי ולבהות בקיר. ואמא נכנסה לחדר והסתובבה וקיפלה כל מיני וסידרה דברים ואני ישבתי שם והיא יצאה ונכנסה שוב כמה פעמים ובסוף היא אמרה רק "למה את יושבת על הרצפה, את יודעת שהיא מלוכלכת". אם רק יכולתי להסביר לה ששנייה לפני זה גם שכבתי עליה וזחלתי מתחת למיטה.
וברגעים כאלה אני יודעת שהיא לא מבינה. שכמה שהיא לא מנסה, ואני רוצה להאמין שהיא מנסה, זה פשוט לא עובר. זה כל-כך רחוק ממנה, מהארציות ומהמציאות שלה. וגם כשהיא שואלת מה קרה, ומה כואב, היא מוסיפה שכדאי לי לקחת כדור כי זה לא יעבור וללכת לישון למרות שישנתי המון. וכשאני פשוט בוכה בלי הפסקה ומייללת שאני לא יודעת, היא לא מאמינה. "את בטוח יודעת, תמיד יש משהו". ואז אני יודעת שהיא גם לא תבין.
וראיתי בוורלי הילס החדש וכשסילבר התחרפנה זה היה אולי הדבר העצוב ביותר עלי אדמות ובכיתי המון, כמעט כמו בפרק האחרון בשמינייה וזה כזה דפוק שקצת מצחיק אותי.
אני אומרת לכם, ואני לא סתם אומרת, כי לא הייתי סתם.
זה חשוב מדי בשביל להיות סתם.
אני אומרת כי אני משתגעת, כי זה לא נורמלי, כי זה כבר לא בסדר.
כי אני כבר חושבת, כי אני לא חושבת שזה יכול לעבור מעצמו.
אני לא רוצה שתתחילו לדבר איתי בהגיון של ההגיון ההגיוני שלכם. זה לא קשור לזה. זה לא קשור לשום דבר שקורה ולשום דבר שלא קורה.
אני לא רוצה לנסות אפילו להסביר כי זה לא משהו שאפשר להסביר. זה משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח למרות שאנחנו בכלל לא משתמשים בשטיחים כי זה סיוט לנקות אותם. אז מה אתם חושבים? מה אתם חושבים?! שזה פשוט ייעלם ככה סתם, מעצמו? למה אף-אחד לא מוכן לרגע לשקול ברצינות את האפשרות שאני באמת משתגעת. שאני באמת ובתמים.
שאני לא ממציאה את זה לעצמי. ומה זה בעצם משנה, מה, מה, אם אנשים ממציאים לעצמם את הזבל הזה אז הם בסדר גמור? אפילו לחשוב על להמציא, אפילו לשקול את זה, זה כבר לא בסדר בכלל. בכלל לא ואני יודעת כי אני לא.
והעולם קורס. והעולם קורס בצורה העצובה ביותר שאני יכולה להעלות על דעתי גם אם היא די מוגבלת. הוא קורס והוא מתפורר והוא נשפך לכל מקום כמו חומצה והוא צורב לך את הידיים.
ואני לא רוצה יותר להתמודד עם שום דבר.
אין לי כוח להתמודד ויותר טוב, כן יש אפילו יותר טוב, לא מתחשק לי.
מתחשק לי לבכות ולהיות דרמתית ולעשות סצנה ולצעוק עליכם ממש ממש חזק. אבל אני לא אעשה את זה, נכון? בטח שלא. כי הכל בסדר. למה שלא יהיה בסדר? תראי איך הכל נפלא. הכל כל-כך.
אז אני אבכה רק כשכולם מרוכזים מדי בעצמם בשביל לשים לב. מעניין כמה חזק צריך ליילל כדי שמישהו ישמע אותך. מעניין כמה זמן אני צריכה לשתוק כדי שמישהו ייזכר. אבל לא באמת מעניין.
אני רוצה שיטפלו בי, שיחבקו אותי וישכיבו אותי לישון ויקריאו לי סיפור לפני השינה. אני רוצה ש, אם זה לא יותר מדי לבקש, כמובן, שכל העולם יתעסק רק בי. ממש כולם. שיהיה להם אכפת ושיעשו לי את הפרצוף האומלל-מזדהה שלהם. אני רוצה שכולם כל הזמן ישאלו מה קרה ויחזיקו לי את היד ואני רק אבכה בהיסטריה, כי זה מה שאני עושה הכי טוב. כזו מוכשרת!!!
הדבר הראשון שעולה לי לראש אחרי "וטפ" הוא כנראה "מתי לעזאזל זה קרה ואיך לא שמתי לב?!".
אז כן, אולי הגיע הזמן להשלים עם העובדה המעט מצערת ומעט לא, שיום הולדת 3 אמנם היה בדיוק לפני שנייה אבל הוא כבר מאחוריי. אפילו די הרבה, ובעצם אני כמעט לא מצליחה לראות אותו באופק. ככה זה כשגדולים פי שש, וילדות קטנות עם רגליים קצרות ועיניים בהירות רצות די לאט.
זה מרגש, למען האמת. עם כמה שקשה לי לומר 18 בקול רם, וכמה שעוד יותר קשה לי לעכל את זה, הנה הגענו לגשר. בזמן האחרון אני משתמשת המון במילה 'מרגש', זה מין נסיון לשכנע את עצמי שדברים שקורים באמת עושים לי משהו, זה מצחיק, לא חשוב.
ומה עכשיו, חוקיות? וואו את ענקית, תעשי מסיבה! קיםקטנה אמרה לי לשתות ב-12 בלילה כוס וודקה. אני מאוהבת בבובה הזו.
ברור שזה לא מעניין אף-אחד, אינספור אנשים הגיעו לגיל 18 ועברו אותו בלי שאשתו של העולם הנידה עפעף, למי אכפת. טוב אז לי אכפת, זו אני והכל סובב סביבי. כאילו, כמעט עצוב כמה אנרגיה אני משקיעה בלנתח את חיי לפרטי פרטים, אבל זה מה שכייף.
אני יכולה עד מחר לספר שאני אותה תינוקת מאז שאני זוכרת את עצמי, שלא השתנתי בכלל וגיל הוא באמת רק מספר. אחר-כך אני יכולה להסביר בהרחבה על כמה שבעצם הכל הפוך, על כמה שהייתי בוגרת ורצינית ומדהימה, שהגעתי לשיא המהות בסביבות גיל 12 ומשם הכל רק מדרדר. איך אני הופכת לאט-לאט לילדותית ומפגרת. הכל נכון, כמובן.
אבל זה שקר כי כן גדלתי המון, בעיקר לרוחב, אבל גם קצת מבפנים. מה שבטוח הוא שאני הרבה פחות תמימה ופחדנית, כבר לא מסתתרת מאחורי המכנס של אמא. הבסיס הוא אותו הבסיס, אנשים הרי לא באמת משתנים, אבל עכשיו זו פריחה אמיתית. עכשיו זו אני נפלאה ומקסימה ויפהפיה וכובשת שיכולה הכל. כן. אני לא זקנה. אני לא זקנה אני לא זקנה אני לא זקנה. זו רק ההתחלה, אז מה שדברים נגמרים, כל-כך הרבה חדש נגלה לי! אולי 18 הוא רק מספר, אבל קודם כל הוא לא סתם מספר, אלא אחד ממש יפה וזוגי ומתחלק בשלוש. ודבר שני, וואו קסום ואין לי מושג איך לאכול את זה אבל יש המון פרפרים טובים.
אני לא זוכרת אף יום הולדת בשנים האחרונות בלי דכאון אני-עם-רגל-וחצי-בקבר לפניו ואחריו, אז אולי תהיה אתה הראשון? אולי אני אשמח ממש למרות שהכל מסביב דפוק וטיפשי? אולי האש היא בפנים?
השם יודע, אולי, או שלא. אבל לא משנה.
עוד יומיים נגלה?
שבוע מלא בלונים!
אה ודרך-אגב, לגבי הכותרת, מעולם לא הייתי רצינית יותר.
בובובו הוהוהו אני כל-כך עצובה ניני בניני בואו תסתכלו עליי מאחורי הסורגים היפים
נא לא להאכיל את החיות בבמבה כי זה משמין בנוסף מומלץ לא לקרב ידיים או אפים שכן הן עשויות לנשוך לשרוט או לזרוק עליכם אבנים ההנהלה מתנצלת מראש על נזקים גופניים ונפשיים באם ייגרמו למבקרים העניין למרבה הצער לא נמצא בשליטתנו
חלמתי שנשרו לי כל השיניים והרגשתי אותן מתנדנדות ונופלות, זה היה עצוב בצורה שקשה אפילו להסביר במילים. כל-כך אמיתי והתעוררתי בדמעות, מופתעת שהן בכלל עוד שם.
זה כאב כמעט כמו אז ב-2003 כשהיה חשש מטילים לא קונבנציונאליים מעיראק. הייתי בכיתה ג' והלכנו לכל מקום עם מסיכות אב"כ תלויות על הכתף, קופסאת הקרטון ההיא קושטה בהרבה יותר מדי מדבקות שניסו לפצות על ההיסטריה. חלמתי באותה תקופה אינספור פעמים שסוף העולם באמת-באמת מגיע, ראיתי המון פיצוצים וגסיסות ומוות וזה היה מאוד מגוון אבל בסופם הייתי נשארת לבד או לא נשארת בכלל. ופחדתי תמיד, והשחרתי בפנים כל פעם קצת.
וככה ייצא שבזמן האחרון לא זכרתי חלומות, כי מי ישן מספיק ומה זה חשוב. בעצם אחרי שהייתי מכירה בחורים נחמדים הלילות התמלאו בידיים יפות ומחבקות בתוך הראש שלי, אבל רק בזה.
אני רוצה להקיא להכאיב למישהו לדחוף חזק להכות אותו עד שיהיה כחול בידיים אני רוצה
לזרוק צלחת ולשמוע אותה מתנפצת לראות מישהו דורך על השברים ברגליים יחפות אני
רוצה לדפוק את הראש בקיר לדפוק את הקיר בראש ללפף גומייה מסביב לאצבע עד שהיא תשחיר
אני רוצה לגלגל הכל אחורה כשהייתי צעירה ויפה עשרים קילו פחות זה משמעותי
אני רוצה לצעוק שאני שונאת את התחת שלי ולשאול למה אני כל-כך ענקית ומגושמת ויש לי שלושה סנטרים סתם רק שניים למה הבטן שלי נשפכת לכל עבר והחיוך שלי מכוער
אני רוצה לכלוא את עצמי בבית מתחת לשולחן עד להודעה חדשה ולראות מה קורה
אני רוצה שמישהו ישנא אותי כל-כך שהוא יגרום לי לבכות אני רוצה שיקרה משהו טראגי שאני אתחרט שביקשתי משהו שיגרום לי להרגיש כאילו אפשר אני רוצה להשתחרר מכל מחויבות להיות מסוגלת לקבל החלטות להיות מרוצה מההחלטות להפסיק להיות תלותית אני רוצה לדמם מאיפושהו רק שיהיה באמת אני רוצה פצעים פתוחים אני רוצה תשובות לכל השאלות ואז עוד שאלות אני רוצה חיבוק אני רוצה לבכות בלי לצחוק באמצע אני רוצה לקחת ברצינות אני רוצה שהנפש היפה שלי תעבור דירה לגוף אחר
אני רוצה להפסיק לזרום אני רוצה להיתקע אני רוצה להתפלש בזה לטחון מים לטחון בוץ אני רוצה ללעוס את הנושא לשקוע בו כן כאן ועכשיו אני רוצה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו
