סופים וסופות

חשבתי שאולי זה זמן טוב (ובהתאם למוד המרומם מדי שלי כרגע) לעדכן ולשתף את אין-לי-פאקינג-מושג-מי-שלא-קורא-פה במה שהולך.

אז יש לכאן ולכאן, אבל כולנו יודעים שמה שקורה הוא לא באמת העיקר, נכון? (;

כי הכל מתחיל מבפנים, הכל-הכל. וכן, אמרו לי את זה אינספור פעמים, אבל כשהבפנים רקוב ומקולקל התגובה היחידה האפשרית שלי למשפט הקיצ'י הזה היא שהכל חרא ואין מה לעשות ואני רוצה למות.

ובכל זאת אני אומר שוב. הכל מתחיל בפנים, והכל גם נגמר שם.

היו כמה נפילות, התקפי היסטריה, כשלונות כואבים וכשלונות כואבים מאוד והתנהגויות מטופשות ובריחה מהמציאות. והייתי כלבה, ואני קצת עדיין, ואני לא מרוצה מזה, אבל זו המגננה. זה מה יש.

אני כותבת את המונולוג המרגש הזה עכשיו, דווקא כי אני מפוכחת ורוצה להשמיע את קול ההגיון בפח האשפה שפה.

כי אני רוצה לזכור שלפעמים גם היה בסדר, אתם יודעים? שעכשיו למשל, ובכלל, כמה ימים אחרונים, אני בסדר.

מפחדת לומר שאולי זו רק עלייה שלפני הקראש אבל די, זין, שיהיה קראש. הרי ככה או ככה בסוף יהיה קראש, אז לפחות נחייך בנתיים, כמה שאפשר.

למרות שאני בפאניקה מוחלטת מהעובדה שכל המסגרות שלי קורסות בעוד רגע, שהנה, התיכון עומד להסתיים למרות כל ההתכחשות לעניין. ובחוסר מוטיבציה מוחלט הרסתי לעצמי עבודה קשה של שנים ותעודת בגרות מושלמת. וכשאני חושבת על הצקצוקים מסביב והפאף הקטן הזה בלב, הצניחה הזו שיש עם אכזבות, אני עצובה. אבל אז, אז קורה משהו חדש, שאני לא זוכרת שקרה קודם.

אני מקבלת פרספקטיבה קצת שונה. הרי כל זה, זה שטויות. גרגירי חול בין כוכבי לכת. 

אז אני לא מושלמת, יש פאקים. לפעמים פחות, לפעמים יותר, לפעמים המון. לפעמים אני גוש של איכסה.

אז עליתי 15 קילו בשנתיים האחרונות, אז מה. אני עדיין נראית טוב, פשוט נורמאלית. וזה יירד, לאט ובלי בכי.

אז אני שותקת מלא, ואני אוקוורד, ולא מגניבה, ולא קלילה ולא זורמת ולא יודעת מה לעשות ואיך לעשות ומתי.

ואני חנונית ואני מעצבנת ואכפת לי מדי ממה שלאף-אחד אחר לא אכפת בכלל, ולא אכפת לי מספיק ואני מסננת ואני לא שומרת על קשר ואני מבטיחה ולא מקיימת.

והעור שלי נראה ממש רע.

אבל זה סבבה. כי היוניברס, הוא עצום. ויש המון דברים, והמון אנשים, והמון רגעים מתוקים.

אז הכל טוב. ומה שלא טוב, יהיה טוב קצת אחר-כך.

בעצם כל מה שרציתי לומר זה שתודה לכל מי שסובל את הבולשיט כאן, לתגובות שלכם יש משמעות ואתם כולכם מדהימים. אז המון תודה ואני אוהבת אתכם. זהו.

שיהיה לכם משהו נפלא, סוף שבוע או שבוע הבא או חודש מאי או שנה או בכלל.

תאהבו, צאו לשמש, תרקדו עד שהרגליים יכאבו. כי מה עוד צריך, בעצם.

אני מרגישה מטונפת

דוחה ומגעילה

אני מרגישה

שהכל מתמוטט מסביב ו

במקום לקום ולעשות משהו אני פשוט יושבת בצד ובוכה

כי יש כל-כך הרבה דברים לעשות

ואין לי מושג מאיפה להתחיל

אז לא עושים כלום

אני רוצה מרחבים פתוחים ודשא וחיבוק ולבכות

וכל מה שיש זה לבכות

ופטישים קטנים שמנקרים את המוח

ומחויבויות

ופרצופים מאוכזבים מכל עבר

וכאילו

נמאס לי ממצב הרוח המחורבן הזה

אבל לא באמת

אולי הוא יעבור כשאני אמצה אותו לחלוטין

אצמח ממנו

או קשקוש אחר

אז שום דבר לא בסדר

אבל זה זמן מצויין בשבילכם ללכת

תודה

אתם מתוקים

זה כייף שיש עם מי לדבר

שיישאר גם כשאני מכוערת

אין דברים כאלה

באמת

אין

רק לקבוע לו פגישה עם השטן,

ואז לבטל אותה.

שאני כולי מסיכה מטופשת של שקרים.

לא משהו היסטרי, כן? בלי סודות עמוקים, מהבחינה הזו השטח נקי.

אלה הדברים הקטנים, ההוויה שאני בונה לעצמי על עצמי.

כל הדמות החמודה והמאופקת והרצינית וזו שעאלק אפשר לסמוך עליה, הבריאה והמחושבת והבלה בלה בלה.

ובפועל אני חסרת שליטה, משוגעת לחלוטין. אני עוברת תוך דקה מהתנהגות של ילדה בת 6 בלונה פארק לזקנה דימנטית שלא נותרו לה סיבות לחיות.
תוך דקה.

וזה רק כי אני באמת רוצה להיות בסדר. אני רוצה להיות חכמה וחושבת ולעשות הכל כמו שצריך, אבל אני לא. אז אני שותקת וזה פשוט נראה ככה.

פתאום היא אמרה לי "היו לך פנים כל-כך רציניות מאז שנולדת, שרק כשאת מקבלת בובות פרווה וורודות ליום-הולדת אני נזכרת שאת עדיין ילדה."

וזה קצת מבאס אותי, המשפט הזה. וקצת מעצבן. אני כועסת רק על עצמי, בעצם, עכשיו מרגישים את הפספוס. עכשיו כבר מאוחר להיות ילדה קטנה, את לא חושבת?

אז כל הארשת הזו, של "יש לי מעצורים, אני יודעת מה אני עושה" היא רק כי אני יודעת שכל בלטה יכולה להפוך תוך רגע למדרון חלקלק.

כי כמו שאני אומרת לכולם שקפה זה לא בריא ואז שותה עשר כוסות ברציפות, או כמו שאני נגד אלכוהול ואז משתכרת מהתחת, אני יכולה להתחיל לעשן בכמויות ולעשות סמים והכל, כל העקרונות שלא היו לי מתנדפים ברוח תוך שנייה.

כל ה"אני תמיד פה בשבילכם" נשפך לביוב כשאני מחביאה את הפלאפון ולא יוצאת מהמיטה במשך שבוע.

כל ה"דייקנית וצייתנית וחרוצה" עולה למשאית הזבל כשאני לא מפסיקה לאחר ולא עושה מה שצריך ותוקעת פרצוף חמוד כאילו שזה יעזור.

זה לא עוזר.

מכירה את הפחד הזה, שמקרקר לך בתוך הראש כל הזמן או רק לפעמים? כמו טרול קטן עם מזלג ביד אחת, נועץ ברקמות ומכרסם.

האימה שהוא מטיל עלייך בצורת ערימת כביסה אינסופית, קול פיצוץ מרחוק או יותר מדי אנשים מחייכים.

ואני בחורה הגיונית, זה מה שאומרים. מנתחת ומבינה וחושבת על הכל. אבל הטרול הזה, אין בו לא הגיון ולא הגינות.

הוא נשאר ומפרק אותי מבפנים. לועס ומקיא, לועס ומקיא.

לא מסוגלת להתחיל כלום. וכל המילים מתחברות הפוך.

"מן המוסכמות הוא שיש מר ומתוק,

יש חם ויש קר, אך באמת - יש רק אטומים ורִיק."

לא יודעת מה עדיף, כאילו, אני מתלבטת בין כדורים לבין לקפוץ מהגג. כי מצד אחד, בלקפוץ יש את כל החוויה המשחררת של לעוף, אבל אז זה ממש כואב, ויש סיכוי שאני אחיה עוד כמה שניות. אבל אני בטוח לא אשרוד, זה קומה 11, מה נראה לך.

וגם אני חושבת לפעמים מה יקרה, איך זה ירגיש, ומה עם כל האנשים שמכירים אותי. לא יודעת.

אני כבר כל-כך מיואשת שלא אכפת לי ללכת לבד ברחוב באמצע הלילה, שיחטפו או יאנסו אותי, זה לא משנה."

לא ציפיתי לזה.

עצוב לי נורא

על הרקבון שבכל מקום

ועל זה שבי

וגם על סתם

ולהיות זה יותר מדי

לא מבינה למה

אין לי כוח אין לי כוח אין לי כוח ונמאס לי כפול מליונתאלפים

לא יכולה יותר זה משגע אותי זה סוחט ממני כל טיפה ורק בבקשה שהכל ייעלם ויתנו לי לעשות את הכלום שלי בשקט

וכל הזמן סטרס שלא נגמר והיסטריה מטורפת ואני רק רוצה לבכות ולהיות אחרי ממש כמו כל השנים האלה

והאחרי לא מגיע הוא לא מגיע ואני רוצה אותו מאוד וגם שהכל פשוט יסתדר כמו שצריך להסתדר

זה באמת לא המון לבקש זה די מינימלי אוקיי בבקשה שיהיה שום דבר מסביבי ומסך לבן ושתיקה ואוויר