סופים וסופות

כואב לי

אני חושבת שאני אוכלת עכשיו את הדייסה המקולקלת שבישלתי ממש מזמן

ומגיע לי

אבל זה לא כואב פחות, ככה או ככה

המנטרה צריכה להיות

ניתוק רגשי

אני לא אני כשהוא בתוך הראש שלי

זה די מבאס

כי אני אחלה

כשאני כן

אני

חבל

סוף מאי איזה עצוב זה.

טוב בעצם אני שמחה אז תשכחו ממה שאמרתי קודם

אתה אומר את השם שלי וכל החלק העליון של הפנים שלך מתעגל בצורה אומללה כזו
כמו של כלבלב שמביט בך ומתחנן למשהו

זה מקסים
אתה מקסים

על אמת.

לנשום בשקט לתוך הפנים שלך

ציפורניים מרפרפות בשמיניות מהצוואר לצלעות

ופעימות שעוטפות אותי

רק בשביל זה מחזיקים הכל.

תודה

אני מאוהבת בדבר הקטן והשברירי הזה

ברזון המקסים שלה

בקליטה המטורפת

יש לה רגליים כל-כך יפות

ותמיד משתדלת

אני אוהבת שהן משתדלות

זו הסיבה היחידה שאני ממשיכה

גם אני הייתי כזאת

כן

כשהייתי קטנה

הייתי משתדלת

הייתי מקבלת הוראות ועושה הכל מייד

ומצליחה

וכולם אמרו וואו

כל הכבוד

תלמידה למופת

אבל ברגע שהם לא צריכים להשקיע מאמץ

בשביל ההצלחה שלך

ברגע שאת מצליחה לבד ואף-אחד לא צריך לצרוח ולבכות ולהילחם עלייך

אז לא אכפת לו, לאף-אחד הזה

ואז הם אוהבים רק את מי שהם בעצם אמורים לשנוא

את הילדים המטומטמים האלה

שעושים צרות

שאומרים לא רוצה לא רוצה

יוצאים החוצה בדרמטיות

כי אז בסוף

כשגוש הפיגור הזה מצליח לעשות משהו שהוא כמעט לא אידיוטי

הם אומרים

וואו וואו

כל הכבוד

כי כמה עבדנו

כמה השקענו בך

והנה זה השתלם

הנה הצלחנו

אנחנו מורים נהדרים

אז אתם לא מורים נהדרים

ואני די שונאת אתכם

לא בקטע רע כמובן

פתאום חשבתי על זה, כמה מטורף, כמה פאקינג מטורף מה שעומד לקרות עכשיו.

איך מסכמים דינמיקה של שש, או שלוש שנים, או אפילו השבוע האחרון, בדף שקטן יותר מכף היד שלי. השבוע האחרון.

ומה יקרה עכשיו? אנחנו לא ניפגש יותר בחיים? אולי פעם ב.

וכל הדברים האלה שלא הספקתי לעשות, כל האנשים שלא הספקתי לחבק, כל המילים היפות שרציתי לומר אבל המשכתי ללכת.

וזהו, זה באמת נגמר. אני כבר לא אוכל לומר שמחר.

ואני אהפוך לבן-אדם אמיתי. איך זה עובד?

אני כבר לא בת 14, ממתי לעזאזל?

זה מפחיד אותי כמעט כמו ניתוחים, או הרדמה, או פצעים פתוחים.

אני לא יודעת מה.

אני בוכה כי אני חושבת שאולי יכולתי באמת להכיר אותם. יכולנו להיות חברים.

אבל כבר לא נוכל לדעת, נכון? כי מכבים את האור וכל אחד הולך לעניינים והחיים שלו ואני נשארת לבד בפאניקה ובוכה כי מישהו חשב עליי וזה בטח לא קורה.

ובוכה כי אמצע הלילה, וכי הכל לא נכון, וצריך לקחת דברים בידיים.

אני רוצה לחשוב עכשיו על בגדים ונעליים ומסיבות אבל אני כועסת על עצמי כל-כך שלא הספקנו לסדר שום דבר כמו שצריך ואנחנו כאן כמעט שנתיים וכל הבלאגן הזה.

אולי זו לא הייתה ההחלטה הנכונה, להשאיר אותה בבית. אולי אנחנו לא יכולים לעשות את זה. ומה זה כבר משנה לה? אני לא יודעת. זה בטח משנה משהו, אבל. אבל תוך כדי כל-כך הרבה דברים מתפרקים שאני תוהה אם זה היה שווה את זה.

הבעיה האמיתית שלנו היא שאנחנו הורסים לאט. כלומר, אני לא יכולה לדעת כמה טוב היה אם היינו מתפוצצים, אבל זה תמיד נשמע מוצלח יותר. נגמר מהר יותר. וככה, אנחנו פשוט מתפוררים. אף-אחד לא שם לב, כי עדיין עומדים על הרגליים, עדיין הכל כרגיל, חוץ ממה שלא. וכשאתה מתעורר כבר מאוחר מדי, אתה שקוע עד הצוואר בחול טובעני.

ומעניין אם הוא רואה אותי כמו שאני רואה אותו, עכשיו. אם יש לנו סיכוי. אני רוצה שיהיה לנו סיכוי. אני רוצה אהבה וזה לא אני בכלל לומר את זה אבל, אני באמת. לכפר על הטמטום שלי ולנסות. כי מה כבר יכול לקרות, זה חייב להיות נכון. זה פשוט חייב.

ואני לא מאמינה בזה שהורסים ידידות עם זוגיות. אהבה חייבת לצמוח מחברות אמיתית, אחרת זה סתם קשקוש. אחרת אתה מתעורר בבוקר למחרת ורוצה להקיא ואז אתה מוחק אנשים מהזכרון של הטלפון והם נעלמים. ולא אכפת לך לאן הם הלכו או אם הם עדיין חיים בכלל. אני רוצה שיהיה לי אכפת, גם אחרי שיזרקו אותי מכל המדרגות, אני רוצה שזה יהיה באמת. וכשזה באמת אתה לא מפסיק לאהוב יומיים אחר-כך. זה לא נעלם. אם זה נעלם זה אף-פעם לא היה שם. אבל זה שם. זה שם עכשיו, אנחנו יכולים לעבוד, אוקיי?

ולפעמים אני מלקה את עצמי על כל המחשבות המעופפות חסרות החשיבות האלה. בשביל מה הן שם בכלל, יכולתי להסתדר נפלא בלי לעכל שהכל נגמר. בלי לומר לעצמי שזה עצוב ואז לא לעשות שום דבר לגבי זה. אבל לא יהיה מעניין ככה, נכון? לא יהיה רובד נסתר לסיפור, וכולם רוצים רובד נסתר. הרי זה כל הכייף.

ולפעמים אין לי שליטה, אני מסתובבת כאחוזת טירוף. הידיים רועדות והדופק עולה והמבט לא מצליח להישאר ממוקד.

אולי זה כל הקפה הזה, שאני ממש מגזימה איתו. פשוט בשביל לא להקיא, או לישון.

אולי זה סתם הלחץ.

גם כשאני מפסיקה לזוז וגם כשאני מפסיקה לדבר וסתם נשכבת על הגב, מנסה לנשום לאט בכוח, העורק שאני אוהבת בצוואר מאיים להתפוצץ והאישונים מרצדים במהירות שמסחררת אפילו אותי.

לפעמים אני מפספסת את התחנה שלי וזה גורם לי לבכות, או שמישהו מקשקש לי על פתק ישן.

אין בזה שום הגיון, לעזאזל, אני יודעת. זה לא חשוב אפילו, אני בכלל לא מאחרת, כבר שנה שלא הסתכלתי על הפתק הזה.

ובכל זאת.

רק מתחשק לי להתכרבל לכדור קטן ולא לדאוג ולא לחשוב ושהכל יסתדר.

שהשיער שלי יפסיק להלבין ושלא תהיה לי בחילה.

הלכתי חזרה מהקופ"ח והמדרכה הייתה צרה ותחנת אוטובוס שניצבה במרכזה הצרה אותה אפילו יותר. לפניי הלכו שני בחורים זרים עם עיניים מלוכסנות בגב, דוחפים לפניהם שני כיסאות גלגלים שעל כל אחד מהם קשיש מצומק. לעברנו התקדמה אם צעירה עם שיער כהה פזור עד הכתפיים ועור מבריק, אוחזת בעגלת תאומים.

לרגע נוצר עיכוב בגלל צוואר הבקבוק ובהיתי בעיניים של הזעטוטים הקטנים.

מייד אחר-כך חציתי את הכביש באלכסון והמשכתי הביתה בבכי וריצה קלה.

ואנחנו הולכים אחד אל תוך השני

אחד בתוך השלישי

בעיניים עצומות

כולנו חורים שחורים בולעים חורים שחורים

בורות שמתמלאים בוץ

של אבק ודמעות

ואף-אחד לא מדבר

רק רועמים

בשקט

שום דבר לא בסדר

וכבר די נמאס לי לחזור על זה.

איכשהו כשאני הולכת לבד הראש שלי הופך למפעל לייצור תהיות קיומיות ומתהווה בתוכי ממש סופרת מתפלספת קטנה.

כמובן שחוזרת הביתה ולא זוכרת כלום חוץ מכמה נפלא היה הניסוח שלי באותו רגע.. נו שוין.

ימי שבת לפנות ערב הפכו למתוקים, כשאני לוקחת את עצמי בידיים ומקלפת מהמיטה או הספה או הרצפה ויוצאת לנשום אוויר.

האמת שזה קשקוש, כל עניין האוויר הזה. כשפותחים חלון האוויר בפנים הוא ממש כמו האוויר בחוץ. אבל התאורה שונה, זה כן. גם כשהשמש מתחילה לשקוע האור בחוץ בהיר יותר מהפלורסנט המחורבן הזה. סליחה.

ואני פוסעת ברחובות הכמעט נטושים שלנו בשורטס וגופייה. עוברת שוב ושוב ליד בית כנסת דווקא כשמתכנסים לתפילה, מרגישה כמו נטע זר או זונה. שומעת מוזיקה מעוותת באוזניות כי האקולייזר של הפלאפון נדפק ולא טרחתי לתקן. חלק מהזמן לא שומעת בכלל, והן עדיין תקועות באזניים כמו שהמבט שלי תקוע באופק ולא מעז למצמץ לעבר אף זר. ככה קל יותר, להתעלם מהשריקות וההערות של סוטים שיושבים בתחנת אוטובוס, או עוצרים לפני מעבר חצייה. לא יוצרת קשר עין ואין אף-אחד.

עוברת ברחובות שהלכנו בהם ביחד, ליד כל הספסלים והנדנדות והקירות המטונפים. מעבירה מייד את השירים שהשמעת לי, לא כי הם מעוררים אי איזה געגוע אלא כי אני פשוט שונאת. כל מה שאהבת מגעיל כל-כך.

זה נכון שאני אובססיבית, ואין לזה שום קשר לרגשות שנשארו או חזרו. אני בסך-הכל אובססיבית לעצמי. אוהבת להתענג על החיים שלי ועל הפעם שלי ועל האז ועל מה שלא עוד.

התחלתי לדבר על סלסה וההורים שלי שאלו אם אתה עדיין חי. לפעמים נדמה לי שהם זוכרים יותר ממני.

אולי הגיע הזמן להחליף את הצלצול, שהיה מקפיץ אותי במשך כמה חודשים טובים, כי רק אתה היית מתקשר. עכשיו הוא סתם מגעיל, עכשיו אף-אחד לא מתקשר.

מה התחלתי לומר בכלל?

אני תוהה איך כל פעם אני מצליחה לעשות את אותן טעויות. טורחת להילחץ שוב ושוב בשביל סתם, פשוט בשביל סתם.

הורסת את הבריאות לשם ההיסטריה.

היסטריה. זו מילה מנחה, מוטיב חוזר, טירוף.

צריכה את זה כמו מים לנשימה, זה נכון. כשאין ממה להילחץ נפער בתוכי בור עצום שמתמלא רק בחרא

אולי מה שאני צריכה זה להיות מוקפת באנשים שאפשר להיות איתם בשקט

ולדבר לאט יותר

ולהפסיק לקלל את כולם בתוך הראש שלי

חחח

איך אני תמיד מנסה להתחיל במשפטים מסודרים עם פסיקים ונקודות אבל בסוף זה בכל זאת הופך לסתם בליל מילים שאפילו אני לא יכולה להבין

ואני גם חייבת לצאת מהבית יותר

כל הזמן

כמה שאפשר

להיות לבד יותר מדי גורם לי להתנהג כמו משוגעת

בכל אופן

החלק הטוב של החיים הוא שאני ממש מרזה בזמן האחרון

ומרגישה הרבה יותר טוב והבטן שלי נראית פאביולס שאין דברים כאלה

והאמת היא שבתכלס בתכלס

זה מה שהכי חשוב

קצת עצוב אבל זה המצב

כל עוד אף אחד לא מת עצמות האגן מגדירות את מצב הרוח

ולשאלת היום -

האם גם בנות נקלעות לפרנד זון?

הייתכן שמישהו שומר אותי על תקן אחות קטנה?

מה דעת הקהל?

לא מבינים, אה?

באמת באמת באמת

באמת

לא יכולה יותר

ופאקינג בוכה בלי הפסקה

רק לחנוק את עצמי

יבוא יום אהובה בו תטבעי

בים השיבולים שסביב

אז ירדו על ברכיהם מאות שועלים

לְבֵכּות על תום האביב

וכשתיסחף גופתך אלי חוף

בידיים איתנות ייתכן כי

זָר אותה יעטוף

תִסַדקי לאיטך

והקֵץ לקִיצים

בין קוצי הקוצים שנִנְעץ

בבשרך הקפוא

יישמע כיללה חרישית שגוררת זנבה

בשם כל העצים שידעו תפארתם

אך הקַיִץ לא יפרחו

נו טוב.

היא איבדה לגמרי את השמיעה.

וחשבתי לעצמי

כמה עצוב לחיות בעולם בלי קול