מה שקורה עכשיו בעיקר הוא שאני נרגעת, הכל נרגע. מסתדר ונכנס למקומות הנכונים.
אף פעם לא רציתי להיות מהאנשים הבסדרים האלה, שהכל אצלם טוב ויפה והם חיים במין קביעות כזו, עם בנזוג קבוע ושגרה קבועה והכל. פחדתי שזה יהיה בנאלי ומשעמם ויגרום לי להשתגע. לא הבנתי, בכל הכנות לא הצלחתי לקלוט איך זה עובד להם.
אבל כשזה קורה אתה מבין.
ופתאום אני לא רוצה למצוא חן בעיניי כווולם, ואני לא רוצה לבכות בהיסטריה ואני לא רוצה להיות עסוקה עד אינסוף רק כדי שלא יישאר לי רגע לעצמי. אני רוצה את כל הזמן שבעולם, אני רוצה ללכת לאט ולחייך לעצמי, ולשבת ולהסתכל על השמיים של התקרה ולזמזם לעצמי בשקט. אני רוצה להישאר איתו במיטה כל היום וכל הלילה, סתם בשביל להתכרבל. אני רוצה לשתוק בטלפון, או להסתכל לו בעיניים, או להתחבק כל-כך חזק שכל הגוף שלי יתמלא בשטפי דם. אני רוצה לצייר ולרקוד ולישון בדיוק מספיק ולא יותר, לסדר את השיער ולהתלבש יפה וללכת לים. אני חושבת שמעולם לא היה לי טוב כמו עכשיו, אולי רק כשהייתי קטנה מאוד ואכלתי גלידה באיטליה. אולי רק כששיחקתי עם הצעצועים של ביצת הפתעה בשבת בבוקר וזה מילא אותי לגמרי. כשהדבר הכי עצוב שיכל לקרות לי היה לקבל פאזל במקום חייזר, אבל אני לא רוצה לדבר על דברים עצובים.
גם אני רוצה לנדב פרטים רנדומאליים לחלוטין על עצמי! (אבל אף-אחד לא ביקש ממך...)
1. יש לי קטע עם אפים ורגליים - הדבר הראשון שאני מסתכלת עליו באנשים הוא האף שלהם, וזה בערך הגורם המכריע לגבי היופי שלהם בעיניי. או בכלל, המשמעות שלהם בתור בני-אדם. אפילו הפסקתי לצאת עם מישהו בגלל שלא יכולתי לסבול את האף שלו.
אחר-כך זה רגליים, במיוחד בבחורות. רגליים עקומות, או עמידת טלה (כזו) עושות לי רע רע רע. כן, זה מרושע, זה שיפוטי, זה לא קול, אבל ככה אני מקטלגת אנשים, קורה.
2. פטפטנים - אם יש משהו שאני אוהבת באמת, זה אנשים שמדברים המון, ואני מתכוונת המון. וכל המרבה לחפור הרי זה משובח. זה משהו שאני מעריצה לחלוטין ומחפשת במי שסביבי. היכולת לדבר בלי סוף היא כמו קסם בעיניי.
3. עוגיות - יש לי קיבה נוספת לקינוחים. לא, ברצינות, אין דבר כזה "מתוק מדי". לא מאמינה לאנשים שלא אוהבים שוקולד!
4. מצ'וגעת - מצב הרוח שלי משתנה בערך שלושים אלף פעמים ביום. מילה אחת לא במקום עשויה לגרום לי לבכות, ושינה טובה בלילה יכולה להפוך אותי לכדור אנרגיה קופצני שצוחק בלי הפסקה. נדמה לי שזה נוטה להרגיז אנשים אחרים.
5. אני אוהבת לדבר על המחזור שלי - עם כולם, בקול רם, באמצע הרחוב. כמה פעמים קיבלתי מבטים תוהים בסגנון "למה נראה לך שזה מעניין אותי?" או "יא מגעילה", אבל זה באמת כייף לי. אם הוא מעסיק אותי כל-כך הרבה, למה שלא יעסיק גם אתכם? חצופים קטנים.
6. אני לא יודעת לשיר - וזה מזה מבאס, כי זה משהו שממש הייתי רוצה לעשות. כלומר, לשיר, בלי להיות מפגע סביבתי. דווקא יש לי קול נחמד, אני פשוט לא יודעת לכוון אותו (או כמו שאחי אומר - "את הזייפנית הכי גדולה בעולם!!!").
7. מה הקטע של מסעדות - ממש קשה לי לאכול מול אנשים שאני לא מכירה מספיק זמן, או מספיק טוב, במיוחד אם אני רוצה להתחבב עליהם. אולי זה תסביכי משקל, אולי סתם כי אני ביישנית קצת ולאכול זו פעולה די מביכה (או שרק אני חושבת ככה?).
8. עור חלק תוך שבוע בלבד! - אני יכולה לבלות שעות בסופרפארם מול תכשירי טיפוח (הפייבוריט שלי הוא סבוני פנים), לקרוא את כל האותיות הקטנות ולפנטז שהחרא הזה באמת עובד. אני קונה אותם בכמויות מסחריות, ממלאה בהם את כל הארונות במקלחת, ומשתמשת במקרה הטוב פעם אחת.
9. חתולים - כי איך אפשר לא לאהוב אותם? אל תענו לי על זה.
10. ספרים - כמה שיותר עצוב, טראגי, מדכא. אם שואה או סיפור אהבה מעורבים בעניין אז בכלל קניתם אותי. ספר טוב לוקח אותי איתו לכל מקום, משנה את הגישה שלי לחיים, את הלך המחשבה, את ההתנהגות שלי. גורם לי לחפש תכונות לא הגיוניות, אנשים לא הגיוניים, תרחישים לא הגיוניים, או בקיצור - ממלא אותי באושר.
מעבירה את השרביט הדמיוני הזה לשלוש בטטות שלא כתבו כבר מליון זמן.
הגעגועים אוכלים אותי מבפנים. אני רוצה להתחפר בשקט בתוך היישות האיתנה שלך ולהיבלע, פשוט להסתכל עלייך ולנשום ולא להצטרך להסביר שום דבר או לדבר שום דבר.
כל פעם שאתה מתקשר אני עוטה על עצמי את הפרצוף השמח וממלמלת כל מיני שטויות וצוחקת מדי ולא יודעת מה בדיוק נכון לומר. הכי גרוע זה שלא חשוב מה, הבחירה שלי אף-פעם לא תהיה במילים הנכונות שיעבירו את התחושה הנכונה.
חלמתי שאני בהריון, מרוח הקודש כנראה, שהרחם שלי עובד ובועט וכמעט התחשק לי שזה יהיה אמיתי.
אני מפחדת שמתישהו כל הלא-מספיקים הקטנים האלה יתאספו לערימה גדולה של יש בחורות טובות יותר. באמת יש.
עצוב לי עכשיו, כואב ממש בתוך הבפנים של הכל ואני מרגישה שמישהו הוציא את כל האוויר מהעולם הזה.
ויש בי כל-כך הרבה רוע, כל-כך הרבה שנאה, אני שופטת הכל ואת כולם ולא רוצה לתקשר ולא רוצה לצאת מהבית. רק תנו לשקוע עד הסוף.
ובא לי להקיא.
אני מרגישה כמו ילדה בת 12 שצריכים להגיד לה שטוב בסדר תרגעי זה הכל שטויות מה את בוכה. אני קצת.
אני אוהבת את זה שכשדברים מתחילים להסתדר פחות או יותר בראש שלי, פתאום אני מתפנה רגשית מספיק בשביל לראות הרבה המון אינספור בעיות של כל האנשים שמסביב. או שאולי זה דווקא להיפך, כל המסכנוּת הזו פשוט מפמפמת לי באוזן לאסוף את עצמי. זה אף-פעם לא זמן טוב להתמוטט בו, אבל עכשיו במיוחד, נו.
וכולם כל-כך עצובים, שזה עושה לי נעים. חוסר האונים הזה שאני שוחה בו, המון תסבוכות שאין ביכולתנו אפילו להתחיל לחשוב על לפתור.
אני כאילו
כאילו מתחשק לי לחבק את כל האנשים בעולם ואולי זה יעזור
אולי זה הקיץ, אולי זה מצב הרוח המרומם שנפל עליי פתאום, תחושת ההקלה המבורכת של עכשיו, או סתם הורמונים.
אבל העיקר שזה קורה (בבקשה שלא יפסיק).
זה מדהים כמה שלמשקל יש השפעה ישירה על הכל בחיים, כאילו עכשיו כשהרגליים שלי רזות יותר (ובאמת רואים עליהן כל קילו) מגיע לי כל מה שאני רוצה ובכלל, למה לא להיות שמחה אם הכל נופל ממך.
מתחשק לי לדבר על משהו עמוק, משהו אמיתי, משהו עם מילים. איך כל מה שרציתי תמיד היה לחיות בלי להתברבר ולהתקשקש, והנה אני חיה ועושה ודברים קורים - אז רק צלילים בודדים יוצאים לי מהפה, ממש בודדים. זה באמת יהיה רק אחד מהם? כל פעם, או מסך לבן בראש וחיוך על הפנים, או אינספור מחשבות ודמעות? ואני אפילו לא יודעת מה אני רוצה כרגע. הדשא של השכן, נו אתם יודעים.
אני מעדיפה את החורף עד שנהיה קר מדי, והקיץ כולו קסום ונפלא כל עוד המזגן לא מתקלקל. בקיצור, אני אתן לעצמי כאפה ואשתוק.
עוד שלושה או חמישה או שמונה קילו ובכלל לא יהיו תלונות.
בכל פעם שאני עוצמת עיניים, הפנים שלך עולות ולא נותנות לי להתרכז בשום דבר אחר.
הכל עוצר מלכת ואני מרגישה רק את החיוך היפה שלך, הידיים שלך עליי, השפתיים על הצוואר.
כולך בתוכי, בכל נשימה, בין האצבעות, מאחורי האזניים, לאורך עמוד השדרה.
מעולם לא תארתי לעצמי שיש עוד לאן להתקרב, והנה בכל רגע שעובר אתה נחרט עמוק יותר.
אתה יודע, הייתי מסתכלת על האנשים השמחים האלה, שהפרצופים שלהם דבוקים
אחד לשני, ולא הייתי מאמינה. לא הייתי קונה את הסיפור הזה, על אהבה משכרת.
זה תמיד נראה כמו משהו שעושים כי עושים, כי ככה חושבים שצריך, לא יודעת
אפילו.
והנה אתה, היית כאן כל הזמן ולא רציתי לראות. אמרתי לעצמי שבלתי אפשרי,
זה טוב מדי, נכון מדי, מתוק מדי, זה לא יכול לעבוד. אני אשתגע ואתה לא תוכל
להבין, אני לא אוכל להסביר, ואת הבור שייפער בינינו כבר לא נצליח לאטום.
אז הלכתי לחפש משהו אחר, משהו שיהיה דפוק מספיק מהתחלה, משהו שלא אהרוס. ואתה היית כאן כל הזמן.
עדיין טוב מדי, וכל הטוב הזה, אתה יודע, לא עושה לי טוב. אולי לא נחזיק
לנצח, אבל כרגע הכי רחוק שאני יכולה לראות זה לתוך העיניים שלך.
ולהתחבק עד אין-סוף נשמע לי כמו תוכנית די מוצלחת.
אתה פרש הברונזה שלי, השמש הקטנה שזורחת בכל בוקר בלי לשקוע בכלל, אתה
הצחוק והבכי, המושיע והמגן שלי מהעולם הזה, החומה האיתנה שלא נופלת. אתה
הקסם. ואם אי-פעם תראה את זה לא תאמין, אולי תצחק עליי, אולי תרים גבה. מה
זה משנה.
אני לא אמורה לקרוא לך שוּרה, ועדיין לא יכולה שלא לחשוב לעצמי כל הזמן, שזה בדיוק מה שאתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ג'ו