סופים וסופות

בואו ננסה לשים דברים על השולחן, ג'יז, כמה זמן לא עשיתי את זה. בדרך כלל הכי יפה לי גיבוב של שטויות, כמה מילים מצורפות אחת לשנייה בלי שום סיבה ממשית, מין בלה, בלה בלה בלה? בלה בלה! מהדברים שאף-אחד לא יבין (כי אני מזה מורכבת שיואו) אבל למען האמת גם אני לא מבינה עד הסוף.

בואו ננסה לדבר בעברית, עם מילות קישור ופסיקים ונקודות בסוף משפט. פעם אהבתי נקודות כל-כך, הייתי מתגאה בהן ומשתמשת ללא הכרה. תינוקת שמכורה לנסיון להיות ילדה גדולה. ואז מישהו אמר לי שזה לא נעים לו, כל הנקודות-בסוף-משפט-שלי באמצע השיחה, זה עושה לו תחושה של סוף. אז סיימתי איתן.

השינוי הזה השתלב יפה עם הרגרסיה הכללית שלי, הצניחה המטומטמת בחזרה לשטויות ילדותיות (ולא בפן החינני). הפסקתי לפסק כי זה נראה לי נחמד יותר, ככה אפשר לצעוק ולהקיא הכל בבת אחת ולא אני זו שצריכה להחליט איך אמורים לפרש את הדברים. לא אני צריכה להחליט איפה לוקחים נשימה בין המילים, הכל רק גדול מאוד ולא מובן.

אף-אחד לא מצליח להבין למה אני מתכוונת, ואני חושבת שזה פשוט בגלל שאני לא יודעת לדבר. אני לא יודעת לבטא כלום, אולי כי אני לא יודעת כלום וקצת קשה לבטא את הבלתי קיים. אין לי חצי מושג לגבי שום דבר, בכל פעם ששואלים שאלה אני עונה את המובן מאליו או מתפרצת בזעם בתוך עצמי ועונה את הלא מובן מאליו אך עדיין לא יודעת למה. לא יודעת על מה אני מקשקשת, ומה הקשר בין ההברות האלו למחשבות שמתרוצצות לי בראש. 

אני לא מצליחה להפסיק להרגיש שאני משקרת לכולם כל הזמן, שאני כולי אשליה גדולה ושמנה שלא ברור מי אחראי לה בכלל. כאילו אני מנסה להצטייר בדיוק איך שרוצים, ועדיין יודעת שזה לא נכון ושבסופו של דבר הפנימיות חסרת הפנימיות ומלאת הריקנות שלי תתגלה וכולם יתרחקו לעבר משהו מעניין יותר. ולא נעים לי עם זה.

אין לי כוח וסבלנות להקשיב לאף-אחד, אפילו לאנשים שאני אוהבת הכי בעולם. אין לי סבלנות לענות להם, לדבר איתם, לחפש משהו חשוב לספר. אין בי שום דבר חשוב, וגם בהם אין. אז למה אנחנו טורחים להעמיד פנים? ובו זמנית זה מכעיס אותי כל-כך, ההתנהגות החצופה הזו שלי. כפיות טובה מזעזעת, שהייתה בבירור עולה לי על העצבים לו הייתה מגיעה מכיוון אחר. והנה אני מרשה לעצמי, כאילו מי יישמע מי אני, ומי צריך אותי, ומי עוד יצטרך אותי כשאני ככה.
הכל נהיה מאוס, נהיה לעוס, הכל חוזר על עצמו. אני משכנעת את עצמי שאני לא מרגישה טוב, שאני לא יכולה לצאת היום מהבית, שכואבת לי הבטן, שכואב לי הראש, שלא ישנתי מספיק. ואז מושכת את הלילה עד שהבוקר מאיר, כדי שוב לקום מחוסר מעש ליום חדש של חוסר מעש.

כנראה שבמקום מסוים אני נהנית מההתבוססות הזו, מהרחמים העצמיים. זה עושה לי נעים, זה נותן לי תשובות לכל השאלות (למה את לא מחזירה טלפונים? למה את מבטיחה להיפגש ולא טורחת להגיע? למה את ממשיכה לאכול? למה את לא יוצאת לטייל? למה את תמיד אומרת לא?). ואלו תשובות מוצלחות, כי כואב לי ורע לי ועצוב לי, אני לא אהנה מזה אז למה בכלל לנסות. זה פוטר אותי מאחריות, מאחריות על המעשים שלי ועל המילים שלי, אין לי צורך להיות מעניינת או מבדרת כי אני כל-כך מסכנה. זה פוטר אותי מההתעסקות בתוכן ונותן לגיטימציה נהדרת להתעסק אך ורק בייבוב על לא כלום.

אגב תוכן, איזה דבר נפלא. מעניין איך בכלל אצליח להתמודד עם תוכן אחרי כל הריק הממושך, שהתרגלתי אליו בכזו קלות והתמסרתי אליו כולי.

למען האמת אני כבר מרגישה יותר טוב, אחרי המגילה הזו. אני מאוד אוהבת את המגילות שלי, גאה בהן כאילו היו עבודת קודש ממש.

עדיין כואבת לי הבטן, זה לא היה שקר מוחלט. למה בעצם צריך את כל ההנאה האינטנסיבית הזו, למה אני צריכה להרגיש רע עם עצמי רק כי אני לא מבלה בכל שנייה ביממה? מותר להתבטל, אם לא עכשיו אז מתי? הרי עוד רגע ולא אוכל להמשיך להעמיד פנים שאני ילדה קטנה, להתכרבל בקצה הספה ולראות תוכניות מוקלטות ב-5 בבוקר. עוד רגע ישימו אותי במדים וישלחו אותי להיות פרודוקטיבית. ואני אהיה, אני מניחה, זה לא מה שמפחיד.

מה שמפחיד הוא שזה יהיה ארוך, כל-כך ארוך שלא ברור מתי זה ייגמר. מפחיד שאני לא אוכל להיכנס למיטה ולהישאר בה כל היום, מפחיד שלא אוכל לקום בבוקר בלי אף דאגה בראש, אף לא אחת.

אז אני אוגרת עכשיו את חוסר המעש, אני אוגרת את החופש שנמתח לא-נמתח. את החופש שעוד רגע יגיע לקיצו.

כואבת לי הבטן, והפנים שלי שורפות נורא, ואני לא מתכוונת לצאת היום מהבית. הנה, אמרתי את זה. לצד המבוכה הקלה, אני יכולה להודות שהרווחתי ביושר את הכלומיות שאני עכשיו. זה הזמן שלי להתייחד עם העוד-מעט-מחזור, לומר לעצמי ולכולם כמה שאני מסכנה ועייפה ואין לי כוח, כי עוד מעט כולם יהיו עייפים ומסכנים ואת מי זה יעניין. 
הכל יהיה בסדר, עוד מעט ונפסיק לרחף בחלל נטולי משמעות או כיוון, עוד מעט יפתחו את שערי החללית ונוכל להתיישב בנחת ולצאת למסע, אם נדחף חזק מספיק בתור. אולי בסופו אפילו ננחת בשדה תירס, או באלסקה, מי יודע.

תודה על ההקשבה והמשך יום נעים. 

להיות השיחה הראשונה והשיחה האחרונה

לא משנה באיזה שעה

ולהתעורר מוקדם בגלל הפרפרים שהוא חוזר

וביי מאמי

ולדמיין את החיבוק שלנו אלפי פעמים

להתלבש יפה

ולשיר כל היום

ואותו 

יש לי הכל, באמת באמת באמת.

לפעמים כשאני מסתכלת על עצמי במראה ומתחשק לי לבכות עד שהפרצוף שלי יימחק מעל פני האדמה

אני נזכרת בתקופות בהן הייתי מכוערת יותר

שמנה יותר

והעור שלי נראה אפילו גרוע יותר מעכשיו

ועדיין היו לי חברים

שאהבו אותי

משום מה

זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב

עם ההדרדרות הגופנית הדוחה שלי

לצד זה

מונחות התקופות בהן הייתי רזה וחיננית

ועסוקה עד כדי אושר

ואני חוזרת לבכות

כיאה למצבי

או לכל מצב

בתכלס

משהו בחברה מנסה באופן תמידי להוקיע כל דכדוך

אנשים פשוט לא מסוגלים לקבל ולעכל את זה שלפעמים עצובים

הם לא מסוגלים

קשה להם לראות 

קשה להם להכיל אותו בתוכם

אז מה עכשיו

אנחנו צריכים להתחבא בבית? רק כי סמיילי לא מרוח לי על הפרצוף עשרים וארבע שבע?

זה קיים ואין מה לעשות בנידון

צר לי

זה המצב

לפעמים עצובים

ובוכים

לפעמים לא בא לחייך

זה לא אומר שצריך להיעלם מהעולם

אני לא צריכה לדאוג לבידור של כל מי שברדיוס עשרה קילומטרים 

ולחשוש שהחמיצות שלי תבאס לו את התחת

זה מצחיק כמעט כמו שבברית המועצות היו כולאים נכים בבתים שלהם

פשוט לא ראו ולא ידעו

וזה היה נורא יפה

כי לא היו נכים

כן אה

זה מרגיז אותי

כי למה אני צריכה להתקפל

למה אני צריכה לשבת בחדר

סליחה

אני אשב לידכם ואהיה עצובה כמה שאני רוצה

ואתם תהיו שמחים

כמה שתרצו

ואם יתחשק לי אני אחייך

ואם לא אני אבכה עד שיימאס

ואין שום סיבה לכבות את האור

אתם יכולים להסתכל

זה הכל תהליכים טבעיים

של זריחות ושקיעות

ואם זה משחק על המצפון שלכם

ועושה לכם לא נעים

ולא נוח

אז חבל

כאילו

באסה

החיים קשים

תעצמו עיניים כמו שעושים תמיד על הכל

ואז יהיה כמו שלא חולים ולא מתים ולא הורגים מסביב

ויופי טופי אחלה בחלה

מכורה וזקוקה להן ונואשות

כל הזמן

אבל לא יודעת להשתמש

לא כמו שצריך

בכל אופן

מאמי מדהים ויפה שלי

איך התרגלתי אלייך

איך הזדחלת אל תוך כל דבר בחיים והפכת אותו לנפלא

איך בלי לשים לב הפכתי להיות שלם גם בתור חלק

וזה כל-כך נוח והגיוני ופשוט

רק להישאר בין הידיים שלך לעולם

אויש אני רוצה לרסק לעצמי את המוח בפטיש

יאללה ביי

זה לא סתם, שברגע שמשחררים את החבל קל יותר ללכת. כל כלב מחורבן יגיד לך, תפסיק לחנוק אותי. אני מכיר את הדרך בדיוק כמוך, הוא יגיד, אני זוכר לאן.

ואתה כמו בחורה היסטרית תמלמל שאתה מבין ויודע והכל טוב ויפה, אבל הרחוב סואן ומסוכן ואם פתאום חס וחלילה.

אתה מחבק את הילד שלך חזק-חזק כשמחכים לרכבת, שלא יעז אפילו להתקרב לפס הצהוב. שהרוח לא תעיף אותו, שלא יקפוץ אחרי פרפר מהקומה השמינית, תרחישים אפשריים כאלה.

זה הדבר הנכון לעשות, זה הדבר החכם לעשות, וזה בדיוק מה שאתה עושה. עד שיש לך חמישה ילדים.

כשיש לך חמישה ילדים אתה לא יכול להרים את כולם על הידיים אפילו שהרכבת מגיעה ממש עוד שנייה. אתה פשוט לא יכול, מקסימום אחד, לא כולל זה שבעגלה.

כשיש לך עשרה חתולים אתה לא בוכה בלילה כשאחד מהם לא חוזר. כי אי אפשר, אתה מבין, אין מספיק לילות ביום בשביל זה.

אז לפעמים אתה משחרר את הכלבלב המסכן מהרצועה, לעיניי נערה שבדיוק חוצה את הכביש ובטוחה שאתה אידיוט מושלם וחסר אחריות. לפעמים הוא בורח או מת, רב הזמן הולך ליד הרגל שלך עד הבית.

אולי בסופו של דבר אחד הילדים ייפול לתוך פסי הרכבת, או יישכח באוטו עד שיחנק, אבל רובם ישרדו ואפילו יצאו ממש בסדר.

החתולים יחזרו הביתה אחרי יומיים או שלושה, אם לא יקלעו במקרה לאיזו קטטה.

מה שאני מנסה לומר הוא, שכשכל האהבה שלך, כל המשמעות שלך, כל הארנבים בכובע אחד, והכובע טובע בים, העולם קורס עלייך. יש חושך מוחלט והשמיים נופלים לתוך הבור האינסופי שבאדמה.

אבל הקסם בחיים הוא דווקא במגוון המרהיב של האפשרויות, בהמון הגדול. שפע של חיוכים, שפע של שמחות ורעיונות ומטרות והצלחות, שפע של אהבות, שפע של אנשים. שפע שלא נגמר לעולם.

אז אולי במקום להתמקד במבחן שאתה עומד להיכשל בו, בבחור שלא התקשר, בקפלים הקטנים שבצידיי העיניים, במקום להילחץ ולרעוד מפחד, במקום להשקיע את כולך - אולי, וזו רק הצעה, כדאי לקחת דברים בקלות. קלות שלא אופיינית לי ולשכמותי, קלות שמקורה לא בטיפשות או בהכחשה, אלא אחת שנובעת מההבנה וההכרה בכך שהזמן איננו חוזר. בכך שכשיש לך הרבה חברים פתאום הקשר עם החבר הכי טוב הופך לטוב אפילו יותר. כי אין בו תלות חולנית, אין בו פחד מוות, אלא בחירה אמיתית. פתאום כשאת מסוגלת לנשום בסדירות מבלי להתעלף, מה שלא ציפית לו דווקא מצליח.

ואני לא אומרת, תעשו שלא יהיה לכם אכפת, ששום דבר לא יהיה חשוב, אני לא. אני אומרת, תעשו שזה לא יהיה הדבר החשוב היחיד. תעשו שיהיו הרבה קטנים, חלק יותר וחלק פחות.

אבל העיקר הוא שתוודאו שכשהכוכב הכי גדול שלכם מתכווץ לתוך עצמו עד לחור שחור, שהיקום לא יפסיק להתקיים, כי יהיו עוד כוכבים.

והם מתחלפים, באים והולכים, וגם אנחנו.

אבל זה די בסדר, כשחושבים על זה.

אז תחשבו על זה קצת. רק לא יותר מדי, שלא יכאב.