חג האהבה זה בולשיט, גם חייבים משהו לפרטנר בסוף.

אז בעצם חשבתי לעצמי... למה שלא בעצם נעביר אותו לבד?

כמה פעמים מצאנו את עצמינו יושבים בדיכאון בגלל שהחבר/ה בגד, אמר, עשה וכדו'?

למה זה פאקינג חייב להיות חג של lovers או וואטאבר? מאדאם-רד יוצאת למהפך.

הכרתי הרבה אנשים שסבלו מאהבה כך שיש לי מושג לגבי מה כל אדם בודד מרגיש בחג האהבה.

תחשבו על המשפט הזה:

"הגיע הזמן להפסיק עם הדכאונות ולצאת מול העולם, עם הגב."

זה כל העניין. אתם לא בני אדם רעים או פגומים בגלל שאתם לבד בחג האהבה.

זה אפילו לא אומר שאתם מכוערים- זה רק אומר שחסר בנים/בנות בעולם כי הקהילה ההומולסבית גודלת.

לכן, אין טעם שמישהו יגיד לכם "להתעודד", הרי כולנו היינו רוצים להתעודד בשלב כולשהו אם היינו יכולים.

אם מישהו אומר לכם "זה לא מספיק בשביל להיות מדוכא!"; אל תקבלו את זה.

יש סוגים רבים של אנשים וכפי שאין טביעת אצבע דומה, ככה אין מישהו שדומה לאדם אחר.

כאשר אתם מדוכאים או חושבים על משהו אף אחד לא יכול לשכנע אתכם אחרת, ככה זה.

זה אינו מעשה נכון או שגוי; הוא לא פגם באופי; הוא ניטרלי מבחינה מוסרית.

הוא פשוט מהווה חוסר-איזון בראש של האנשים, זה הכל.

אתם יכולים להתגבר על תחושת הבדידות בחג האהבה אם תעשו אחד מהשניים:

1. תמצאו דרך להפחית את התחושה;

2. תמצאו דרך להגביר את המודעות לזה שהרוב לבד;

שתי הדברים אפשריות, כביכול.

אני רוצה לתת לכם שלושה דברים לחשוב עליהם:

1. הדבר הראשון שהייתי רוצה שתשמעו הוא שאנשים כן חוגגים את חג האהבה לבד,

אפילו כאלה שמרגישים גרוע, מכוערים וחסרי תועלת בדיוק כמוכם ורבים אחרים.

מבחינה סטטיסטית, יש סיכוי טוב שלא תמותו מזה.

2. הדבר השני שאני רוצה להציע הוא שתתנו לעצמכם קצת זמן.

לא כולנו מגיעים לרמה של בר רפאלי או אפילו לרמה של סמרה.

אם אתם לבד, תסתכלו על הכיוון החיובי, אתם לא חייבים לקנות מתנות ואפשר להזמין אוכל סיני.

3. הדבר השלישי הוא זה: אנשים מחליטים להיכנס לדיכאון בגלל שהם מחפשים הקלה לכאב.

תזכרו שהקלה הוא רגש ואתם צריכים להיות חיים מבפנים כדי להרגיש אותו.

אתם לא תרגישו את ההקלה שאתם מחפשים כל כך אם תאכלו דמעות ונזלת.

מאחר והחזקתם מעמד עד עכשיו סימן שלא הכל כל כך גרוע ושביזבזתם כמה דקות מיום האהבה.

יש המון צדדים חיובים, אתם יכולים למצוא לעצמכם דמות אנימה שווה ולהתחתן איתה, בדיוק כמוני.

אני וגרל מאחלים לכם חג אהבה שמח, עד כאן, מאדאם רד~