המסע לארץ הפלאות

טוב, מסתבר שיש לי שפעת -הוריי!-

קיבלתי שני כדורים, אחד בשביל הגרון ואחד בשביל האף. הקטע המצחיק הוא שאחד מהם מרדים והשני מעורר.

בכל מקרה, יצא לי להציץ בבלוג של מישהו שאני מכירה(הוא נמצא ב"קצת אנשים" למטה משמאל תחת השם "הצרפתי המתורבת") -

והגעתי למסקנה שאני באמת צריכה לכתוב פה יותר מכמה סיבות:

א. לחברים שלי נמאס לשמוע אותי מדברת באיזשהוא שלב

ב. האנשים מסעיף א' מועטים ולכן אני לא יכולה להרשות לעצמי לאבד אותם

ג. אני מניחה שתגובות רציונליות מאנשים שאני לא מכירה יכולות גם לעזור

אז ככה, כבר הרבה זמן שאני נמצאת בתקופה מאוד לא טובה בחיים שלי:

א. אין לי ממש חברים

הרחבה: כןכן, המון אנשים שאומרים "אנחנו פה וזה" לא נחשבים כחברים. חברים זה מישהו שאפשר לספר לו הכל ובאמת מרגישים חיבור אליו - קפיש?

ב. אני ס-ו-ב-ל-ת בבית הספר, אני לא אוהבת אותו בכל רמ"ח איברי

ג. הפעילויות מחוץ לבית הספר מסתכמות במחשב, מעט טלויזיה, להוריד את הכלב ובייביסיטר פעם בשבוע על הבני-דודים שלי

(שלא תבינו לא נכון, יש פה ושם איזה סופ"ש נחמד או מפגש קטן בת"א - אבל זה באמת DUST IN THE WIND)

בנוסף אני בן-אדם מאוד אמוציונלי, לכן אני חייבת לפרוק לפחות חלק ממה שהולך לי בפנים אחרת אני פשוט אשתגע

זהו.

*מתישהו אעלה חלק מסיפר שהתחלתי לכתוב, ואולי כמה קטעים. נראה. מתישהו.*

אז ככה, זה כבר היום השני שאני נמצאת בבית כי תפסה אותי איזה דלקת גרון ממש מגעילה - היום בערב יש לי תור לאא"ג(אף-אוזן-גרון) ונראה מה יקרה עם זה.

בינתיים, אני שומעת מוזיקה איכותית, מדברת עם אנשים איכותיים, ובעיקר רואה המון סקראבס (:

הצד החיובי בעיניין: אני לא בבית ספר כבר יומיים! ורוב הסיכויים שזה גם ימשיך לתוך הסופ"ש.

סופ"ש הבא אמא לוקחת אותי לתחנה השנייה בהופעות של שלום חנוך(כפרעליו!) ושבוע אח"כ מתוכננת לי מסיבה בצפון - אין תלונות.

(וואו, אני הולכת לאכול איזה שניצל תירס עם פסטה, אני מתה מרעב)