רושם בתוך יומן מסע

דווקא עכשיו אני מפרסם את המכתב הזה, כתבתי אותו מזמן, אבל לא רציתי לפרסם אותו ביום השואה. כי ביום השואה כולנו נזכרים, פתאום מופיעים סרטים, גיא מרוז ואורלי וילנאי מופיעים עם סרטם, מדינה שלמה בוכה, למחרת מישהו כותב על זה משהו בעיתון. על מצב ניצולי השואה במדינת ישראל. אבל אז זה נגמר, ובא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. ואז בא יום העצמאות, וכולנו נסחפים בקרקס התהמולה שנייצאת לנו הממשלה כל שנה מחדש. כמה מילוני שקלים מכספי הציבור נשפכים על זיקוקי דינור, כמה זמרים שלא ראו אור יום מאז הוצבו בארכיון, וכמובן "חבורת הזמר באר שבע" ו"קבוצת רקדני העם מקיבוץ יגור". וזה לא שיש לי בעיה עם ריקודי עם, שירים ישנים וזיקוקי דינור פשוטא נראה לי שלמדינה יש כמה דברים יותר משמעותיים אותם הם יכולים לעשות עם הכסף הזה. אבל לא, ביום העצמאות אהיה גאה, הנף הדגל, נקה צרותייך מתחת לשטיח, צא ושחת כבשה וזהם את הארץ במנגלך. ככה זה עובד פה, זיכרון קצר, חשיבה לטווח קצר, מדיניות ( או חוסר מדיניות לזמן קצר). ובטווח יושבים אנשים בני שמונים, תשעים ומאה אם יתמזל מזלם ומושפלים, מושפלים על בסיס יום יומי בידי המדינה אותה הקימו, שהיום שמה אותם ללעג. אז אני כתבתי את המכתב הזה:

אני רוצה לבקש סליחה.

אני מתנצל על כך שהתנאים שלכם במדינה היהודית הם הגרועים ביותר בכל העולם. אני מתנצל על כך ששרדתם את התקופה המחרידה בהסטוריה, עליתם לארץ, נלחמתם למענה, עבדתם אותה, הקמתם משפחה רק כדי למות מקור בדירת חדר מעופשת במרכז הארץ, כי המדינה לא מעבירה לכם כספים שמגיעים לכם. אני מתנצל שרבים מכם נאלצים לחפש פת לחם בפח שנית. אני מתנצל שחלקכם נשלחים לבתי אבות מטעם המדינה בהם אתם מוכים בידי מי שאמורים להיות המטפלים שלכם. אני מתנצל שהמדינה מתעקבת כבר שנים באכיפת החוק, ואינה סוגרת את בתי האבות האלו ומעבירה אתכם למקום מבטחים. אני מתנצל גם שאינכם יכולים לקנות תרופות להן אתם זקוקים, כי הביטוח בריאות אותו אתם מקבלים מהמדינה לא שווה אפילו את הנייר עליו הוא רשום. אני מתנצל על כך ש"הדרת פני זקן" הפך להיות רק משפט הטבוע על כיסא מלא מסטיקים באוטובוס של אגד. אני מתנצל שבימי השואה כולנו נשארים בבית דומעים לנוכח רשימת שינדלר, במקום לצאת ולמחות על המצב בו אתם נמצאים. אני מתנצל שאתם נאלצים לשמוע בכל טקס זיכרון את אותו נאום מזופט של ראש ממשלה או נשיא על " שואה ותקומה" כשאתם יודעים שאתם הקמתם את המדינה, ואותה מדינה מפילה אתכם היום מדי יום. אני מתנצל שאתם צריכים לשמוע את גמגומי הממשלה על כך שניצולי השואה מקבלים היום טיפול הולם מהמדינהץ או כמו שאני אוהב לקרוא לזה שלושים מאות ארבעים ושלושה שקליםץ ויסלח לי ראש הממשלה שלא הכנסתי את תשעים ותשע האגורות הנוספות, פשוט היום אפילו מסטיק אי אפשר לקנות עם זה. אני מתנצל שהתקציב, שאמור לעזור לכם נמצא בממשלה, אבל אנחנו חכמים, חושבים לטווח הארוך, לכן תקבלו אותו בפרישה של שלושים שנהץ כי זה הרי כלל ידוע ביהדות שכל אדם מגיע לגיל 120ץ וזה לא כאילו אתם נואשים לכסף הזה עכשיו. אני מתנצל על כך שאנו מפקירים אתכם. אני מתנצל על כך שנהפכנו לארץ אוכלת יושביה,זקניה,מקימיה,לוחמיה. אני מתנצל על כך שאני לא חושב עליכם בכל שנייה. אני מתנצל על כך שאני לא מתפרץ לישיבות ממשלה, ולא יוצא לרחובות להפגין.

איני יכול להביט לכם בעיניים, מרוב אשמה, כי אות הקלון הזה חרוט על כל אחד ואחד מאיתנו, ולא נוכל להסיר אותו לעולם, לעולם נישא את האשמה על אלפי ניצולי שואה שמתו כמו כלבים, מתבוססים בצואתם,  שמתו ממחלות אותן ניתן היה לרפא עם טיפול הולם, שמתו רועדים מקור מתחת לעשרות שמיכות כיוון שאין כסף לתנור, שמתו רעבים ללחם. האשמה על כל אלו תהיה מוטלת עלינו לעולמי עד. אבל יש עוד מספר לא מבוטל של ניצולי שואה שחיים בינינו, ולהם עוד אפשר לעזור, אבל כדי לעשות את זה צריך להתחיל היום, לא מחר, היום. כי שלושים וחמישה מהם מתים כל יום, חלקם הגדול בחרפה.

אז אני יודע שיש את העניין הפלסטיני, ומשבר הדלק, ומפעל ההתנחלויות, והשב"כ, והמאמץ נגד איראן, וכל הדברים האחרים עליהם אנו מבזבזים את מיסי הציבור, אני מבין, אבל לא יכול להית שכך הם יחיו, פשוט לא יכול להיות.

אני מרכין את הראש, כי איני יכול להסתכל על עצמי כשאני יודע שכך חיים אנשים ששרדו את התופת, ואיני יודע איך אוכל לחיות את חיי בעתיד, עם המועקה הזו בלב.

ואיך אתם תחיו?

לכבוד יום העצמאות הבא עלינו לטובה החלטתי שאני אפרסם כל יום איזשהו קטע על ישראליות/ציוניות, על ישראלים וציונים, ועל המדינה שלנו, שאחרי הכל היא המדינה הכי טובה בשבילנו.

והחלטתי שהקטעים שאפרסם יהיו אופטמיים, כי נדמה לי שיחד עם עוד דברים רבים שאבדו לנו, אבדו גם הגאווה, האופטימיות והתקווה וכי זו יום הולדתה ואני בא לברכה. נכון, קורים פה המון דברים רעים, המון, אבל גם כל כך הרבה דברים טובים: במשבר הכלכלי האחרון לא נפלנו חזק כמו שאר המדינות בעולם ( ואם אתם לא מאמינים, תשאלו את מקבץ הנדבות באירלנד או באיסלנד שהחזיק עד לא מזמן אחוזה), בני הנוער שלנו מחויבי התנדבות בגילאי י' יא', דבר שהוא לא מובן מאליו כמו שגיליתי בהולנד ( תתפלאו, בני נוער פה לא סובלים להתנדב), אחוז הגיוס ליחידות קרביות ממשיך לעלות, תעשיית ההייטק שלנו עדיין מהטובות בעולם, מספר הפרסומים המדעיים הוא הגבוה בעולם לנפש, סרטים ישראלים כובשים גם פסטיבלים בחו"ל, אנחנו מצליחים לשמור על דמוקרטיה כבר שישים ושלוש שנה ובמצבנו זה לא תמיד קל ועוד ועוד. אז נכון יש הרבה דברים שאנו חייבים לשנות, המון, אבל אנו גם צריכים לזכור את היופי והטוב במדינה, ובייחוד באנשי המדינה ולהרים את הראש; לא ניתן להתקדם לעבר עתיד טוב יותר כאשר הראש מופנה לכיוון האדמה. 

אז הקטע הראשון אותו אפרסם, כבר פורסם בבלוג זה, הוא נקרא " המדינה שלי", נכתב בידי אפרים קישון, אולי האדם שהצליח לתפוס את ההוויה הישראלית בצורה המדוייקת ביותר. זהו קטע שתלוי אצלי על הלוח בהולנד מאז שאני פה, וכל פעם שאני קורא אותו הוא מעלה לי חיוך וגאווה.

אז שיהיה במזל.

"המדינה היחידה"/אפרים קישון

נראה לי שהבעיה הכי גדולה של אנשי העולם כרגע היא ססמאות נבובות. ימין או שמאל, קומוניסטים או קפיטליסטים, דתיים או חילוניים, אוהבי אירוויזיון או שונאי אירוויזיון, אוהדי ברצלונה או אוהדי ריאל מדריד. ובכוונה אני מנסה להקיף פה את כל הספקטרום של האנשים.

זו תקופה ארוכה כבר שאני יושב וחושב למה זה לא עובד?

הרי אני חי עם אנשים מכל העולם, אנשים שכל כך שונים ממני, אתאיסטים, מוסלמים, נוצרים.

אנשים שחושבים שאין לי זכות לחיות בישראל, אומרים לי את זה בפנים, רבים איתי ואז יוצאים לאכול פיצה איתי.

אז ניסיתי להבין מה קורה? למה אנשים כל כך שונאים אחד את השני? למה אנשים לא מקשיבים אחד לשני גם אם זה קשה לשמיעה?

והחלטתי להסתכל רק על ישראל, כי אני ישראלי, כי אני מכיר את השפהוהאנשים,ואת האמת, כי להסתכל על כל העולם נראה לי גדול מדי.

אז הסתכלתי על החדשות,ועל הטוקבקים, בעיקר על הטוקבקים, וניסיתי להבין למה. למה אנשים שיכולים לעמוד בתור בסופר אחד ליד השני מאחלים מוות בייסורים האחד למשנהו בתגובות באתרי חדשות שונים ומשונים. מצאתי כמה פנינים רגילות " שמאלנים תמותו", "ערבים מסריחים, כולכם צריכים למות", " ימנים טיפשים", "פשיסטים, רוצחי ילדים ונשים" ועוד ועוד. ואלו היו בכתבה על מותו של אוסאמה בן לאדן ( מה הקשר?).

אז הבנתי שאנשים פשוט לא מקשיבים אחד לשני, נוצר קיר בין אנשים, כל אחד תקוע בבוידעם של עצמו, לא רוצה להקשיב, לא רוצה להשתנות, לא רוצה להיפתח, נה נה בננה שוקולד של חנה.

כאילו אם סוציאליסט יקשיב לתומך קפיטליזם בו ברגע הוא יוחשב כבוגד בתורת קארל מארקס ויוצא להורג על המוקד, ואותו דבר לגבי ימני התומך בסיפוח הגדה המערבית, הפוחד שהקשבה לאיזה בחור שמאמין שצריך להחזיר את יהודה ושומרון תגרום לו להפוך לתומך נלהב בתנועת אנרכיסטים נגד הגדר.

אז חבר'ה יש לי בשורה לא נדבקים בדעות של מישהו אחר אם מסכימים להקשיב לו, נשבע שלא, ואם תנסו פעם אחת תיווכחו ותראו.

אחרי שהבנתי שנעלמה לנו תרבות הדיון, שאיננו מסכימים להקשיב האחד לשני, שאיננו מסכימים לקבל שישנם אנשים עם דעה שונה, ושאנו אוהבים לקלל ברגע שמשהו לא נשמע לנו כאילו חובר על ידינו. ניסיתי להבין למה? או יותר נכון, איך זה קרה לנו? לאן הלכה תרבות הדיון שלנו? ולא הסכמתי לקבל את התשובה שהיא מתחבאת בשוודיה ( אם כי אני מוכרח להודות, היו שלבים שכמעט השתכנעתי).

ההארה נפלה עליי דווקא בצפייה בוויכוח פוליטי תרבותי, ללא קללות, ללא איחולי מוות, ללא בקשות עלייה לגרדום. וויכוח אמיתי בין אדם שמאלני בכל רמ"ח איבריו ובין אדם ימני מתון בכל נשמתו. הם ניהלו שם ויכוח על כל המצב הפוליטי במדינה, ממחירי הדלק, כלה במצבם של ניצולי השואה, המצור על עזה, הקמת שתי מדינות לשני עמים וכו'.

ומה שראיתי שם גרם לי להזיל דמעה. ראיתי שם שני אנשים, משכילים, ידענים, ואולי הכי חשוב מנומסים. אבל מה שבאמת ראיתי שם זה את תרבות התיוג והקטלוג האוטומטי שנוצרה במדינה: שמאלנים, ימניים, דתיים, חילוניים. או בכינויים הדדיים שהקבוצות נותנות האחת לשנייה: אוהבי מחבלים, רוצחי ילדים, אוכלי חינם, בועלי קטינות. הם דיברו אחד לשני אבל לא אחד עם השני, לא  הקשיבו לדברי האחר, לא באמת לפחות. לפעמים נראה היה שהתשובות שלהם נשלפות ממענה אוטומטי של פוליטקאים או קבוצות מחאה. כאילו מנוסחות כבר בדייקנות, מהפייסבוק ישר לשלט באיילון, ססמא אחר ססמא.

 במקום לנסות ולהבין את האחר, הם תקפו האחד את השני, במקום לשאול שאלות על דעתו של האדם איתו הם מדברים, הם הצהירו מה שנקרא "עובדות", כאילו הדבר הזה באמת קיים, במקום נסיון הדדי להתרכך, לקבל, לנסות ולראות אולי האדם האחר צודק, ולו בכמה מהדברים שהוא אומר, הם התנגחו כמו בדו קרב, כאילו זה איזה קרב אגרוף בפלייסטיישן אותו חייבים לנצח ( ועל הדרך האשימו את התקשורת בה האדם השני צופה כשוטפת מוח, ונשבעו שאם היה רואה אתרי חדשות שונים, הוא היה מבין, וזה מתקשר ל"עובדות" אותן הם הזכירו ו"הוכיחו - מי ישמע).

ואז זה נגח בי, כמו מוריניו בכל העולם. אחת הבעיות החמורות שלנו היא שאנחנו חושבים שאנו מתאגרפים, ושיחה היא זירת אגרוף, ולכן אם ימני אני ואני מקשיב לשמאלני ואומר וואלה יש לו שם כמה נקודות שאני מוכן לאמץ אז הפסדתי, ואם אני שמאלני ואני חושב שיש משהו במה שהבחור הזה אומר על גדר ההפרדה אז חטפתי נוקאווט, ואסור להפסיד. והגישה הזו שכל שיחה בינינו, פוליטית או לא צריכה להסתיים כאשר אחד שותת דם והשני שואג כגלדיאטור בזירה היא שמובילה אותנו לאבדון.

אז הבנתי שגישת המנצח מפסיד,גורמת לחוסר היכולת לזוז ימינה או שמאלה, או קדימה או אחורה, והיא שגורמת לחוסר ההקשבה שלנו, ומערכת הקילול האוטומטי, או לפחות מערכת המגננה של ננה בננה אני צודק אתה לא. 

אבל ניסיתי להבין מה גורם לנו לראות כל דו שיח כדו קרב, מה מוביל לזה שכל שיחה תהפוף למרדף עם מזל"ט, איתור מטרה, שיגור טיל, ושלום על ישראל. יש הרבה סיבות, אנו חיים בעולם תחרותי, כך מחנכים אותנו, אנו חיים באזור מלחמה שמבוסס על מנצח מפסיד, באמת שיש הרבה סיבות, אבל הסיבה המרכזית לדעתי היא מערכת הקטלוג והתיוג. במדינת ישראל של היום, אתה חייב לבחור צד, ולא רק לבחור צד, אלא לדבוק בו, ולא רק לדבוק בו, אלא להילחם בשבילו, ולא רק להילחם בשבילו, אלא גם למות בשבילו אם צריך, והכי חשוב אל תיתן לצד השני לנצח. וזו בעיה חמורה, כי וואלה, כמו שהגננת שלי אמרה לי כבר בגן, החיים זה לא שחור ולבן. אני יכול לחשוב שמחירי הדלק הם זוועתיים ושהמדינה צריכה לעשות משהו לגבי זה, ועדיין לתמוך בסגר על עזה, ואני יכול לתמוך בסגר על עזה ועדיין לצאת להפגנה שקוראת לממשלה להכניס לשם כוסברה, ושאר מוצרי מזון, ואני יכול לתמוך בגדר ההפרדה, אבל להפגין כנגד הטוואי. ואני יכול לשרטט את הקו שלי בעצמי, פעם ימין פעם שמאל, לא צריך את הססמאות חסרות הפשר שלכם.

ואני יכול להקשיב, כי להקשיב לא הורג, ואני יכול להשמיע את דעתי ולקוות שאף אחד לא ינסה להרוג אותי.

אבל כאמור, במדינת ישראל של היום אתה לא יכול לעשות את זה, יש רעים ויש טובים, תבחר צד קח קסדה וצא להילחם בהם.

אז ככה נוצר מצב שבו בהפגנה של יום העובד יהיו רק אנשים שרוצים לראות פה מדינת נוסח המניפסטו של מארקס, ולא יגיעו לשם אנשים שפשוט רוצים לראות מדינה קצת יותר סוציאליסטית, וככה נוצר מצב שבו רבנים בצפת זוכים לאהדה מטורפת בגלל שהם אסרו למכור דירות לערבים, ואם אתה ימני אתה חייב להתייצב, ואם אתה שמאלני אתה חייב להגיד שחיילי צה"ל הם רוצחים, ואם לא תגיד, אז הפסדת. זה מה שמוכרים לנו היום, עם ססמאות נבובות, עם אידיאולגיות חסרות חוט שדרה, ועם טוקבקים מאיימים, והכי מצחיק עם חוסר יכולת לבצע את מה שכתוב על השלט.

אבל זה לא משנה, אתה חייב לבחור צד, שלא תישאר באמצע, כי אתה חייב למצוא קבוצה של אנשים שתגן עלייך ותהיה בעדך, אז אסור לעבור מצד לצד, אסור לזוז,אה כן, ואסור להקשיב למישהו מהצד השני, כי הקשבה אומר שנכנעת, ואם נכנעת הפסדת. והמזרח התיכון זה לא מקום למפסידים.

אז המסקנה שלי היא שאני לא רוצה שתגדירו אותי, ואני לא רוצה שאף אחד אחר יגדיר אותי. קוראים לי עילם לביא, אני בסך הכל ילד בן שש עשרה אבל נמאס לי לראות שנאה יוקדת בין אנשים על קידוש השם יודע מה, נמאס לי לראות גזענות, או פנאטיות מהצד האחר, ונמאס לי שאני חייב לבחור צד ולצאת לדו קרב. אני חושב שצריך להפוך את המדינה שלנו לקצת יותר סוציאליסטית, אבל קומוניזם זה לא אני, אני בעד שתי מדינות לשני עמים, אבל אני חושב שלא צריך לעשות צעדים פזיזים, אני בעד הסגר על עזה, אבל בחייאת מוצרי מזון תכניסו ( ואני יודע שמכניסים, אבל יכול להיות שצריך קצת יותר), אני חושב ששכר הבכירים הוא שערורייה ומחירי הדלק בדיחה, אני חושב שקריאה לא למכור בתים לערבים אך ורק כי הם ערבים היא פשע וקוראים לזה הסתה, אני חושב שהפת"ח צריך להחליט האם דרכו היא אך ורק שלום, או שלום + ארגון טרור, אני חושב שצריך להיות הפרדה בין דת ומדינה, ואני אשמח לראות יותר אוטובוסים בשבת, אבל אני גם חושב שישראל היא מדינת היהודים, אה ותסלחו לי אבל אין לי בעיה עם זה שיחיו פה מוסלמים, ולא אני לא תומך בארגוני טרור וגם לא בסו קולד זכות השיבה, וכן אני חושב שצריך לקיים משא ומתן עם הפלסטינים, למרות שיש מצב שם לא פארטנר, כי מישהו חכם פעם אמר לי ששלום עושים עם אויבים, כי חברים שלך איך להגיד, חברים שלך, ולא אני לא סטוקר של ליברמן.

קוראים לי עילם לביא ואני אחליט בכל פעם לאיזה מחנה אני משתייך, יותר מזה, לא בא לי על מחנה, אני פשוט אחליט, ואני מודע שלפעמים אשנה את הדעה שלי אחרי שאדבר עם מישהו, או אקרא משהו, או מכל סיבה אחרת, אבל זה לא אומר שאין לי דעה. זה אומר שאני מרשה לעצמי לשנות אותה,.אני מודה כבר עכשיו שאני לא יודע הכל, מודה אני.

אני אודה לכולם אם לא תקטלגו אותי בכל פעם שאכתוב טוקבק, אני אודה לקבוצות שמקיימות הפגנות למען הורדת מחירי הדיור הדלק וכו' אם הם יסכימו לא לכתוב בו בזמן שלטים לגבי הכיבוש משחית וכו', כי אני לא בדיוק רואה את הקשר בין הדברים, ובא לי להיות בהפגנה הזו, אני אודה לפעילי ישראל ביתנו אם הם לא יגידו שאני עוכר ישראל כאשר אני נוכח באותה הפגנה עם פעילים של "שלום עכשיו" ואני אודה לפעיל "שלום עכשיו" אם הוא לא יקלל אותי כאשר אגיד שצריך לעצור את המשט הבא לעזה, אני אודה לפעילי השמאל אם הם לא יפציצו בהודעות דוגמת "איך יכול להיות שנותנים לליברמן לדבר? בואו לעצרת למען הדמוקרטיה" ואם כתבתם, אז לפחות תכתבו בסוגריים אוקסימורון, ואני אודה לממשלה אם היא תחליט לתת למשטרה ולבית המשפט לעשות את העבודה שלהן ולחקור קבוצות מסוימות אם צריך לחקור אותן, ולא להקים לשם כך ועדה ממשלתית, כי בשביל זה יש הפרדת רשויות.

אני אודה לכולם אם תרדו מעץ השמאל ימין, ומעץ הססמאות הנבובות והלא ריאליות, תורידו את המגנים והחרבות ותתרכזו במצב הפוליטי של המדינה ובמה שאתם חושבים, ולא במה שהקבוצה שאליה אתה משתייכים חושבת כביכול, מותר לכם לשנות דעה. ואם אתם חושבים שאני חסר דעה, חסר עמוד שדרה אידיאולוגי, עוד איזה אדם לא ריאלי שחי בעולם אידאלי, אז דברו איתי, אני מבטיח להקשיב, ואני מבטיח שאם תקשיבו תיווכחו שלא כך הדבר. אה ועוד משהו קטנטן, תקשיבו אחד לשני גם אתם. גם אם אתם חושבים שהצד השני טועה, להקשיב לא הורג. חוסר ההקשבה ותרבות הדיון המגעילה שנהייתה פה היא שורש הרע כרגע במדינה, ולכן צריך להתחיל ממנו. לפני שאנו עושים שלום, לפני שאנו מאשימים את כל העולם. בואו נחזור להיות ישראלים, בעלי עמוד שדרה ודעה משלנו ובעלי תרבות דיון אמיתית. בואו נחזור להיות ישראל על כל גווניה, ישראלים שיודעים להכיל דעה אחרת, מדינה סובלנית, אנשים סובלניים. כשזה יקרה נוכל להסתכל קדימה עם תקווה וחיוך לעתיד טוב יותר, אבל עד אז כל עץ שננסה לנטוע סופו ליפול, כי שורש קיומנו כרגע רקוב. ולא תעזור שום ססמא כדי לכסות על כך, כי ססמאות באות לכסות בדיוק על זה, כשאין כבר כוח לנהל דיון, פשוט זורקים ססמא, ונמאס מזה.

ומי שמסכים שיצטרף, ויפיץ את זה דרך הקשבה ותרבות דיון, ומי שלא מסכים, דבר איתי, למה לא?

והכי חשוב, שיהיה יום טוב,

עילם.