רושם בתוך יומן מסע

כמו שחלקכם ודאי יודעים, אני לומד בקולג' חדש של ארגון הuwc. חוויה ייחודית ושונה לגמרי ממה ששאר חבריי חווים אי שם ברחבי העולם, בקולג'ים האחרים. חלק מהאחריות שלנו כדור ראשון בקולג' היא להקים בסיס של הuwc, להיאבק למען קיום והחדרת האידיאלים שלשמם בנו.

להגיד למורים שהתנדבות לא פחות חשובה מלימודים.

לאב בית ששיחה על מהגרים ממקסיקו, מהפכה במצרים, או סתם על הזמר הקוסטה – ריקני האהוב על הבחורה מקוסטה ריקה זה לא פחות חשוב משינה. ולמנהל שלתת כסף כדי לעשות מסיבת האיים הקאריביים, זו השקעה מדהימה לעתיד.

דברים כאלו ועוד רבים אחרים, נראים כמובן מאליו בהרבה קולג'ים אחרים, ובשבילנו זו מטרה נעלה. לפעמים אנו מצליחים יותר ולפעמים פחות ( אני עדיין מנסה להבין מה היא מוצאת בזמר הקוסטרה ריקני), אבל התהליך, השיחות, הרעיונות, ההתקדמות האיטית הזו, עקב אחר אגודל זו חוויה אדירה. 

לאחרונה, דברים החלו לרוץ בקצב מהיר יותר, שיחות מדהימות עם אנשים מכל העולם, סרטים מארצות שונות ומשונות, הקמת פעילויות התנדבותיות, הקמת חוגים שונים ומשונים( באמת משונים, מי חשב שייפתח פה חוג " האור בך – סדנה מיסטית"), ובעיקר תחושה שמשהו קורה במקום הזה, שהיסודות לאט לאט נבנים.

ואז ביום רביעי אחד לפני שבוע, הגיע איזה רגע שבירה, ניסיתי להקים פעילות לילדי הבית ספר היסודי שלנו ( הקולג' שלנו שונה, ולומדים בו ילדים מגיל שנתיים עד שמונה עשרה, עוד אתגר מדהים), לא הצלחתי, מסתבר שלילדים בני 12 יש הרבה יותר מדי ללמוד כדי לתת לי שעה להעביר איזו סדנא. בקיצור הייתי די מבואס, נמאס לי, אמרתי לעצמי "בשביל מה אתה צריך את זה". יום אחרי זה קמתי לבוקר מעונן, כזה שרק אירופה יודעת לייצר, תמיד בזמן המתאים. לרוץ להתקלח, לארוז את התיק, לעלות על האופניים, בית ספר. שמונה שעות של שיעורים, אתם בטח מבינים שזה לא היה היום הטוב ביותר בחיי. ואז חזרתי הביתה, בשבע אמורה הייתה להתקיים סדנת ריקוד בוליוודי, או איך לרקוד כמו בסרט " סלאם דוג מיליונר". לא תכננתי לבוא, אחרי הכל מה הקשר שלי לריקוד? ומה הקשר שלי לריקוד שצריך לחייך בו מין חצי חיוך מטומטם כזה?

 אז אחרי שהבנתי שאין לי שום קשר לסדנא הזו החלטתי ללכת.

השיעור התחיל בלימוד צעדים בסיסיים ( ממש ממש קשים, באמת) ואז נכנסה המוסיקה, לא כל כך הבנתי איך זה אמור לעבוד, אבל איי לפחות חייכתי את החצי חיוך ההוא ממקודם. ואז המשכנו ללמוד, והתחלתי אפילו להבין קצת מה אני אמור לעשות, ולצחוק ולחייך, אבל לא סתם לצחוק, לצחוק בחדר עם חבר'ה מעשרים ומשהו מדינות, חבר'ה שלומדים איך לרקוד ריקוד הודי מבחור שבכלל חי בקאריביים רוב חייו.

אחרי שעה וחצי של עבודה מפרכת וצחוק בלתי נגמר, הכל נראה טוב יותר, נזכרתי למה אני פה, בהתקדמות הזו, עקב אחר אגודל, באנשים המדהימים שנמצאים איתי, שדוברים עשרים ומשהו שפות, אבל דוברים אותה שפה,לא לא אנגלית, שפה של הקשבה,של הבנה, של רצון בלתי נגמר לדעת יותר, לאתגר ולהיות מאותגר יותר, להנות יותר, להפיק יותר, לשנות יותר.

עבדתי באותו לילה עד שלוש וחצי בלילה כדי לשנות כמה דברים בתוכנית שרציתי להעביר עם הילדים בני השתים עשרה, האלו שיש להם יותר מדי דברים לעשות. אז נכון שברתי את ההתנזרות שלי מקפאין, ונכון התעוררתי חמש דקות לפני שהייתי אמור להיות בשיעור הראשון שלי, ונכון שכמעט נפלתי מהאופניים בדרך, אבל איי נחשו מי השיג ארבעים דקות בכיתה של ילדים בני 12 עם יותר מדי דברים לעשות שבוע הבא? רמז, איזה בחור שרוקד ריקוד הודי עם חצי חיוך די מטומטם.

שבוע אחרי אותו ריקוד הודי, התקיימה עוד סדנא, גם אליה הלכתי, כל כך כיף שחיים במקום שאתה יכול ללמוד בו כל יום משהו חדש, ריקוד הודי, שנה סינית חדשה שמביאה עימה אוכל ממש, אבל ממש מוזר, סיפור חיים של בן אדם שחי איתך בחדר על איך הוא שרד מלחמת אזרחים בסיירה לאונה.

כל יום לומדים פה, כל יום מתקדמים, עקב אחר אגודל, אנו נתקלים באתגרים מדי יום, אבל זה כל הקסם.

" For my part, I travel not to go anywhere, but to go. I travel for travel's sake. The great affair is to move."

בהצלחה בשלב השני לכל החבר'ה שעברו.

עילם.