שלום! :)

כל פוסט מחדש אמי אומרת לעצמי שאני לא אזניח את הבלוג, ואכתוב כל כמה ימים, לעדכן וזה. וכל פעם מחדש אני אני שוכחת, או מתעצלת.

כמובן שגם לא תמיד יש מה לכתוב. לפעמים זה סתם מצתבר לי, ואז כשאני מתיישבת לכתוב, שום דבר לא עולה לי על הדף.

בעיות בעיות.

ובכן, אין כבר מה לעשות עם הימים שעברו ובהם לא נכתב כלום.

ננצל את היום הזה שאני מרגישה צורך לכתוב :)

אז כמו שאמרתי בפוסט הקודם, אני השתחררתי מצה"ל, והתחלתי לעבוד בחנות בגדים בעיר אצלי.

אבל, העבודה הזאת לא נמשכה הרבה זמן.

יצא לי לעבוד שם חודשיים סך הכל,  אבל קיבלתי תמונה ברורה על התנהלות העובדים/מנהלים בחנויות בגדים למיניהם.

אני אישית לא הייתי מסוגלת לעבוד בחנות בגדים יותר מידי זמן.

דבר ראשון, (לפי מה שאני חוויתי, לאו דווקא זה ככה בכל מקום), העבודה דורש כל הזמן להיות בעיניינים, אסור "להירדם" אבל לרגע אחד.

היו לי פעמים בהם הייתי עם לקוחה והמנהלת הייתה עוברת לידי ואומרת לי "להתעורר!".

עכשיו, מן הסתם אני ערה, את רואה הרי שאני עם עיניים פקוחות לא? זה לא היה לי מספיק שאני עוזרת ללקוחה, הייתי צריכה לעזור לה בדרך של המנהלת, מלאת אנרגיות, מציעה שלל נרחב של בגדים שתמדוד.

אני לא סוג הבן אדם שיעשה דבר כזה. בחיים.

היא גם לא אהבה את צורת הדיבור שלי. "לא מלהיב מספיק", היא הייתה אומרת.

הגישה ללקוחות לא מצאה חן בעיניי. זה נראה לי מגעיל. 

אסור היה לי לתת ללקוחה לצאת מהחנות מבלי שהיא תקנה משהו. כאילו פאק  רציני? אני לא אכריח אותה לקנות משהו שהיא לא רוצה.

או שקרה לי פעם, שלקוחה שאלה אם יש לנו ג'קט ספיציפי שהיא חיפשה להתאי לשימלה מסוימת. ולא היה לנו מה שהיא רצתה, אז אמרתי לה שאני מצטערת אבל אין לנו. והמנהלת שמעה את זה וממש כעסה עליי שאני אמרתי ללקוחה שאין לנו ג'קט מסוים.

היא אמרה שהייתי צריכה להראות לה משהו אחר. ובכן, באמת? אבל היא לא רצתה, היא חיפשה משהו מסוים, קשה להבין את זה?

אז התפטרתי אחרי חודשיים בעבודה.

כל העסק הזה לא נראה לי. 

תעשיית הביגוד היא ממש לא בשבילי מסתבר.

אבל בהיבט משמח יותר, יש לי עכשיו מלא זמן לקרוא ולהתחפשן כמו שצריך ויאה לעשות אחרי שירות של שנתיים בצבא.

אעזוב אתכם כעת, הלילה קצר ולי יש עוד דפים רבים לקרוא.

לילה טוב ;)