עם כל הבחורים שרציתי ולא רצו אותי.

It wasn't ment to be.

הייתה סיבה.

למשל- יגאל- לא רק שהוא רוסי (ואמרתי שאני לא יוצאת יותר עם רוסים), הוא גם מעופף כזה. חסר אחריות. ומעשן גראס. והוא לא בשבילי, בקיצור.

מיקי- מסומם. ולא אחראי. ואי אפשר להביא אותו להורים. ולא נראה לי בכלל טיפוס של בנות. נראה סתם בנאדם רע. לא נראה לי שהוא היה אוהב אותי באמת.

אני נותנת עכשיו סקירה של הגברים שרציתי ולא רצו אותי כמובן.

גאיתור- חתיכת שחצן מגעיל. ונמוך. והוא שחצן לכולם, אז כנראה שלהיות חברה שלו זה בטח סיוט.

קיצור, יש עוד כמה.. מה שאני באה להגיד, זה שכל הקשרים שלא נוצרו, כל הבנים ש"ויתרו" עליי- זה הכל לטובה. כי הם כנראה לא שווים אותי.

על עמית אני עדיין לא יכולה להגיד את זה. אני עוד רוצה אותו. ועד שאני לא מקבלת לא מוחלט אני לא מוותרת לגמרי...

מה שכן, כבר כמה חברות רוצות להכיר לי מישהו חדש... ידידים שלהם וכאלה, וגיליתי שפשוט לא בא לי. לא בא לי להכיר עכשיו אף אחד! אני בכלל לא בנאדם של דייטים. 

אפילו יום שישי, יצאתי עם חברה מהעבודה, ופגשתי שני ידידים שלה. אחד נראה בנזונה, ממש עתי בלונדיני, והשני דומה שתי טיפות מים לרועי (החובל שרציתי...). רק המחשבה על להתחיל לנסות להכיר אחד מהם בקטע רומנטי... פשוט לא מתחבר לי. לא בא לי.

בא לי את עמית. ממש. ממש ממש ממש. יהיה כיף לשנינו. באמת.

מעצבן.

אבל אני משתדלת באמת לראות את הכל לטובה... ומה שיהיה יהיה. אני אמשיך לרצות ולקוות. אבל באמת שזה לא בידיי...

אשכרה בגלל הבעסה שלי אתמול, במקלחת, פשוט עלו לי מילים.

כל הזכויות שמורות לי, שיהיה ברור.

יש גם לחן, אבל אותו אי אפשר להעביר פה... אבל נסו לדמיין לחן ניקלבקי כזה... גם הקול של הסולן שלהם יכול להתאים פה.

בבקשה:

When You're Down

You always follow your heart
Wherever it leads
But you never believed 
that it would be this hard

With your good intentions
This time you gained none
But everything changes,
Don't you forget this

'Cause when you're down,
When you're alone
When you're just
Tryin' to find your way back home
Don't be mad,
even if it's a mistake
And don't you even dare to think
to break.

So you're wrong
Sometimes it happens
Let the tears flow without
to brake them
Release the pain, let it go
You've got a friend- I'm always here for you!

'Cause when you're down,
When you're alone
When you're just
Tryin' to find your way back home
Don't be mad,
even if it's a mistake
And don't you even dare to think
to break.

But everything changes...
Don't you forget this...
You'll find another love
You'll find another love

You'll see

תגובות יתקבלו בברכה :)

לא בידיוק "גבר".. בחור. הלב קצת ניסדק. קשה לי לומר "נשבר".

רציתי מישהו, אני עדיין רוצה אותו- באמת באמת. בקטע של הלב. לא פיזי. ודבר כזה לא קרה לי מאז שנה שעברה. מאז הפלירטוטים של אלי בחדר כושר בשנה שעברה. ופתאום- בום!

והלב רוצה. לא הגיוני, לא הטעם שלי, אנחנו גם לא כל כך באותו ראש. אבל אני רוצה. משהו מפגר. משהו חסר היגיון.

כמו שרציתי פעם את מיכאל. הבנאדם ההזוי הזה. אבל מה רציתי? השתגעתי. משוגעת לגמרי הייתי. הייתי הולכת למכון ומתפללת שהוא יהיה. הייתי מסתכלת על כל רנו מגאן כמו שלו לראות אם הוא בפנים. ככה משוגעת. ובסוף מה? בסוף דיברנו, ניסינו לצאת ו- הוא התברר להיות בנאדם שונה ממה שחשבתי. לגמרי. אני לא אפרט לגמרי מה היה ואיך, כי זה לא רלוונטי, אבל אני כן אספר על ההרגשה הזאת שהייתה לי, כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואיך הרגשתי ש-סופסוף קיבלתי את מה שאני כל כך רוצה. סופסוף קיבלתי זוגיות עם הבנאדם שאני אוהבת. הרגשה עילאית.

וכמובן, את האכזבה המזעזעת כשהכל התפוצץ לי בפרצוף. זה היה נורא. שנתיים רציתי אותו. שנתיים. TWO FUCKING YEARS OF MY LIFE.

יש לי סבלנות. לא כל כך אבל יש לי התמדה. ואני מתמידה גם בתפילות שלי. ואני משקיעה בזה המון אנרגיה רגשית. והכל בא ממקום מאוד טהור אצלי- אהבה אהבה אהבה. אני בסך הכל רוצה להעניק את כל האהבה העצומה הזאת שיש לי בלב, למישהו שיהיה שווה את זה. אבל לא אני מחליטה למי לתת, אלא הלב שלי. בגלל זה זה לא הלך עם עומר, או עם רן, או בכלל עם כל מי שיצאתי איתו מאז אלי, וזה היה על בסיס פיזי בלבד. כן, אני בחורה שאוהבת סקס, אני טובה במיטה ואני יודעת מה אני רוצה. אבל בענייני הענקת אהבה- ללב יש מונופול. ההחלטה כולה שלו. רק אלוהים והבן הצלוב שלו יודעים למה התאהבתי באלי. אין שום קשר בינינו. שום פאקינג קשר. ובכל זאת...רציתי שגבר כמוהו יתאהב בי. להצליח להזיז אצלו משהו. והזזתי. וזה נגמר. וטוב שכך.

אבל עמית... וואו. זה מרגיז אותי כל כך! איך אפשר לא לרצות אותי?! זאת שאלה מאוד גאוותנית, אבל ברצינות עכשיו. באופן אובייקטיבי לחלוטין, מבין כל הבנות שהיו במיונים ונכנסו לעבודה איתו, אני נראית הכי טוב. שן שן אולי נראית טוב כמוני, ולה יש חבר. אף אחת שם לא כמוני. הגוף לא כמו שלי, ואני מיוחדת גם בפנים, בשיער... אני מודעת לזה. ואני מצחיקה וכייפית. והוא יודע שאני רוצה אותו. איך הוא אמר לנטלי היום? "אני לא כזה עיוור את יודעת". סבבה! אז מה אתה עושה עם זה יא אידיוט?!? זה רוצח אותי.

איך אלי, שראה את כ-ל כ-ו-ל-י. כולי. שהלב שלי היה רק שלו. אפילו הזהות שלי והמשפחה שלי והכל. ויתרתי על עצמי בשבילו. הוא ראה את כל מה שיש בי, וויתר. איך? אז נכון שצרחתי עליו שהוא חתיכת מפגר ושהוא בחיים לא ימצא מישהי כמוני. ואני יודעת שהוא יודע שצדקתי ושהוא לא מוצא מישהי כמוני. אז מה? הוא עדיין ראה את הכל והפנה מבט. וזה מעליב. וזה כואב.

ואני עוברת משהו דומה עכשיו ובא לי לצעוק. מה עוד אתה יכול לבקש בבחורה? 

קשה לי להשלים עם זה. מעצבן אותי. 

היום בהסעה הבייתה בכיתי. אני בכיתי בגלל גבר. משהו שלא קרה לי כבר שנה. אשכרה הכרתי מישהו שכמעט ולקח לי את הלב, וגרם לי לבכות בגללו.

ורציתי הרבה בנים שסירבו לי... מיקי, גיא, גל, דור. יגאל. כולם יכולים להזדיין. באמת. אף אחד מהם לא שינה לי שום דבר בלב. לא הזיז אפילו מילימטר. הם היו גברים להביא הבייתה להורים. כוסאמק.

למה לא יכולה להיות לי אהבה טובה? מה כבר אני מבקשת? אהבה. לאהוב. בנאדם רוצה לאהוב. כוסאומווווווווווווווווווו

אני מתוסכלת. אני כועסת על אלוהים. אני כועסת על העולם. מעצבן לי.

ולסיום אופטימי- שיילך להזדיין.

להציע

אז שיילך קיבינימט.

זה במילים לא יפות.

אבל במילים יפות- אם הוא רואה את כל כולי, את מה שיש לי להציע, וגם זה רק קצה הקרחון, והוא נשאר אדיש, או לא רוצה, או לא יודעת מה, אז ההפסד כולו שלו. אני לא צריכה להתבאס מזה. למרות שזה מאכזב. ואני לא יודעת עדיין כלום.

אני פשוט יודעת שאני מרגישה משהו, ואני כל כך רוצה לממש את זה... ולו רק בשביל ההתרגשות. כי באמת שהמון זמן לא הרגשתי ככה.

פשוט לא פייר. ומתסכל.

ויש שם אחת... אוווחחח!! היא כל כך מעצבנת!!

יש לה חבר, והיא חופרת עליו וכנראה שממש אוהבת אותו. אבל היא כ-ז-א-ת צומי, ופשוט קשה לי להתחרות בה. הלוואי שתעזוב. 

כי אני רוצה אותו. ולי מגיע אותו. כי זאת אני. 

חלמתי שאני רצה ברחובות וצועקת בקולי קולות את קריאת שמע. בכל הריאות. וואו. זה היה חלום צלול, אולי בגלל זה...

אני יודעת שאלוהים שומע את תפילותיי, תמיד. קולי תמיד תמיד נשמע. אבל יש איזו תכנית גדולה יותר.. יש דברים שאמורים לקרות לי בחיים ויש דברים שלא. אבל אני מנסה לחפש, בין לבין, אולי מגיעה לי גם איזו תקופת כייף??

בעזרת השם.

אמן

My heart is like, jumping in its place. I'm suddenly excited and jumpy. I sing, I smile. Even if a second before I was tired or down. It's crazy. He's not even my type. I'm not even sure that we fit, if we were to try anything romantic. I wish.

I'v waited so long for this feeling. In my heart. I'v waited for so long to FEEL, something. Meanwhile I would let myself get disappointed from bastards that could not appreciate me. I would make myself a complete pathetic girl, to make the rejection a sure thing. Sadness was the closest feeling to what I tried to feel.

I REALLY REALLY want to make this come true. This would complete my happiness puzzle. I really want him. But not just HIM. It's not only sexual. I really want to get to know him. To be friends with him. To get to know him, to talk to him. I'm already inlove with him . I WISHHH he feels the same about me. 

And also, I want a real relationship. Something for real. Serious one. I think I deserve this after all this time, all the disappointments. I believe I deserve it. Just to make me happy. It's like I'm praying. It's something that I want soooo bad.

I just can't believe I met a person who makes my heart go crazy like this. It doesn't usually happen.

LOVE LOVE LOVE LOVE

http://www.youtube.com/watch?v=98WtmW-lfeE&ob=av3el

wow.

Hold your fingers for me, will ya?

בוקר טוב. הרגע קמתי, ואני הולכת לשתף פה עכשיו את החלומות שהיו לי בלילה. יותר מאוחר אני אעדכן גם פירוש.

ככה

החלום הראשון

אני ואייל (אחי הגדול שעליו אני בדרך כלל לא חולמת) מטפסים על הר. עולים גבוה גבוה, וההר הוא כמו גבעה מאוד גבוהה, בצורה של כיפה כזאת. הוא גם יחיד בשטח, מצדדיו תהום (ואני דיי בטוחה שגם נוף של אגם כלשהו- אולי ים המלח?). אנחנו עולים אותו ברגל, וזה קשה בגלל העלייה המאוד חדה. העלייה הייתה בסיבוב כזה, כמו בורג, ומצד אחד יש קיר של סלע, מהצד השני יש כביש צר מאוד שאחריו התהוםם. ואנחנו נצמדנו לסלע, אבל אני כל הזמן פחדתי שבגלל שאין לנו שדה ראייה, אנחנו יכולים להיפגע מאחת המכוניות שירדו בכביש, וירדו מכוניות בכביש הזה.

בסופו של דבר טיפסנו עד הסוף, ואז הטיפוס הפך לעלייה בבניין מאוד גבוה. כאילו כל ההר-גבעה הזה הסתיים במגדל הזה. עלינו לראש המגדל, במדרגות, והגענו לחדר שנשמר לשנינו- החדר העליון. בחדר היה את קצה ההר, ממש סלע בתוך החדר, וזה פחות או יותר הדבר היחיד שהיה בחדר. היה גם חלון ענקי, שהשקיף על כל הנוף שעלינו. אני זוכרת שגם באו אנשים לפעמים לראות את הנוף, או את קצה ההר, והם כולם נראו כאילו הם היו מתים שהחדר הזה יהיה שלהם, שהם יוכלו להשלים את הטיפוס על ההר...

מה שזה אומר שמצד אחד התהום- מצב של שפל בחיים, המקום הכי נמוך שבנאדם יכול להיות בו. אני ואחי הגדול נמצאים במצב שעוד אין לנו כלום- לא מקצוע לא בנזוג, אנחנו שנינו בבית. בחלום אנחנו בעלייה, ואנחנו דיי רחוקים מהתהום- בחרנו להיצמד דווקא לסלע. אנחנו רק צריכים להזהר מכל המכוניות- כנראה הקשיים והמכשולים בדרך- ולהמשיך לעלות. העלייה לא הייתה קלה במיוחד. אחי לומד כבר הרבה זמן, ואני עוד לא התחלתי אבל אני לא במצב רוח הכי טוב כרגע. אני גם עושה הכל לבד. ככה שהמכוניות מייצגות את הקשיים.

בסופו של דבר הגענו, והחדר העליון, עם קצה ההר, היה שמור רק לנו. אולי עוד אנשים תכננו להגיע, אבל אנחנו קיבלנו את המקום. ויכולנו להשקיף על הנוף- כל הדרך שעברנו- ולדעת שזה שלנו בצדק. אנחנו עלינו את זה ברגל, לא עם האוטו.

זה כנראה חלום שבא להרגיע אותי וגם את אייל- שנינו נצליח. לא קל, אבל אנחנו שם. גם איכשהו נראה לי שלי יהיה יותר קל- אני הובלתי את העלייה, וסחבתי אותו. 

חלום ביניים

אני לא יודעת איך לקרוא לזה, או איך בידיוק הגעתי לשם, אבל הייתי במיטה שלי בחדר שלי, ואיכשהו הגעתי למצב שאני נמצאת עם ע.א מהכיתה. אני לא רוצה לרשום את השם המלא שלו, אבל בחייאת- W_T_F?! בחיים לא חשבתי עליו בדרך הזאת, בחיים. והוא דווקא נחשב לבחור יפה וחתיך וכל זה, שיחק כדורגל בקבוצת נוער, נראה כנראה טוב-לדעת אחרות. בכל אופן הוא היה לצידי במיטה, שכבנו הפוך- הרגליים איפה שהראש וסתם התחבקנו. אני אפילו זוכרת איך החזה הדיי חלק שלו נראה בחלום. כמה מוזר. הרגשתי גם שהוא ממש אוהב אותי, והיה מוכן לעשות הרבה בשבילי. וזהו, רק דיברנו...

בלינק שפרסמתי בפוסט הקודם שהיה גם על חלומות- כתבה בYNET, כתוב שאינטימיות עם מישהו, גם אם זר, בחלום- מראה צורך של החולם באינטימיות. לא משנה לי מי זה יהיה, אני רוצה להרגיש שוב. וזה נכון וזה משהו שאני יכולה לבטא גם בקול. העניין הוא שלא הבנתי למה אני דווקא עם הבחור ההוא, וזה כנראה לא משנה. אני אמצא סיבה, כמו שלעצמי שבחלום הייתה סיבה להתאהב בבחור ההוא.

חלום שני- סוף העולם

החלום הזה מתחיל גם הוא בבית שלי. 

אבא שלי מכריז שיש מתקפה של זומבים, ואין מה לעשות- חייבים לברוח. יש חילוץ בשעה מסויימת במרכז העיר, וכל בנאדם יכול להביא איתו תיק בגודל של ילקוט (או יותר- כל עוד נוח לו לרוץ ככה). ואני זוכרת שישבנו בסלון, וכל אחד מתחיל לארוז ולהיפרד מהבית. אני הלכתי לחדר, לקחתי את הילקוט שלי מהבית ספר- כזה של no fear שחור עם כסף ואני מתחילה למלא אותו- בהתחלה עם תחתונים וכל הבגדים שאני אצטרך, בכל זאת, זה משהו בסיסי. ואני זוכרת שאני מתבלטת מה לקחת וכל זה- ולא בתחושת לחץ זמן דווקא- כי ידעתי שיש לנו עוד זמן עד ה"פינוי". ככה התלבטתי לי והחלפתי בין דברים שלא נראו לי... ואת כל הבגדים שמתי בתא האחורי הגדול. יש תא קדמי בגודל בינוני- בו החלטתי לשים דברים שאני קשורה אליהם מנטלית. שמתי את הבשמים שלי. במחשבה שנייה- הוצאתי אותי מהבגדים שגילגלתי אותם בהם והכנסתי אותם לקופסאות המקוריות שלהם- שישמרו עליהם יותר טוב מלהשבר. הבשמים שלי (2) חשובים לי. כאילו הריח שלי זה החתימה שלי. הרבה אנשים מזהים אותי לפי הבושם שלי וזה חשוב לי.

המשכתי לעבור על החפצים שיש לי בחדר וחשבתי טוב טוב מה אני חייבת איתי.פתחתי את המגירה האמצעית בשידה שליד המיטה, שפעם היו בה כל מיני חפצים והיום יש בה חזיות וגרביים- ושוב היו בה חפצים . הוצאתי משם חפיסת שוקולד מריר שעל האריזה מרוחה הדוגמנית אלה משקאוצן, כמו בתמונה שעשיתי לה, כשציירתי אותה בפוטושופ. שמתי בתיק- חשבתי- סוף העולם- אני יכולה לאכול מה שבא לי!

סיימתי לארוז. יצאתי לסלון. במשך כל החלום האור היה מעומעם כזה והאווירה הייתה מדכאת. בדרך כלל בחלומות האפוקליפטיים שלי כל המשפחה נהרגת ישר חוץ ממני ומארז- בדרך כלל אנחנו בורחים יחד ומתים יחד. הפעם היינו כל המשפחה ביחד.

יצאנו לדרך- להסעות. הלכנו למרכז עיר לא מוכרת. הדרך הייתה מלאה בכל שאר האנשים שמתפנים- ראו כל מיני אמהות ואבות שסוחבים את הילדים הקטנים שלהם על הידיים, אנשים שגוררים עגלות סופרמרקט עם כל הציוד שלהם. ורק אנחנו הולכים לנו ביחד, כל אחד עם הילקוט שלו. 

בדרך יש כל מיני עיתונים מתעופפים על הרצפה, התאורה כתמתמה, יש מסוקים באויר. אנחנו מגיעים לשער שממנו יוצאות ההסעות, ועוברים אותו.

אבל אנחנו יודעים שזו רק שאלה של זמן. אפילו אבא שלי אמר את זה - אנחנו הולכים למות. וגם הייתה לי את הידיעה בסוף החלום שאכן מתנו בסוף.

לא יודעת איך. אם נטרפנו בידי זומבים או שפשוט ירינו לעצמנו בראש- מה שיותר הגיוני כי לאבא שלי יש אקדח.

סוף העולם מסמל שינוי. שינוי קולוסאלי. הפעם כל המשפחה שלי תעבור שינוי. מוות בחלום מצביע על שני דברים- שינוי כמובן- מוות של האני הקודם והתחדשות (כמו בטארוט). דבר שני שזה אומר- המת בחלום יזכה לשנים טובות וארוכות. משמע אני והמשפחה שלי נחייה ביחד עוד הרבההה שנים ביחד ובעזרת השם נזדקן ביחד ונמות פחות או יותר באותו הזמן ככה שרוב החיים נהיה ביחד. אידאלי, לא?

התיק שארזתי, זה מה שאני מעניין.

את התא הגדול- מה שתופס כנראה הכי הרבה חשיבות- מילאתי בדברים הבסיסיים. אפשר להמשיל תחתונים ובגדים לדברים הבסיסיים שיש איתי- האישיות שלי, הרצונות שלי, החוכמה וכו' וכו'. דברים שהם איתי ולא משנה מה ואני לא אוכל להפריד אותם ממני.

בתא המשני- דברים שאני כנראה אשרוד גם בלעדיהם. ובכל זאת- לא הסכמתי לוותר עליהם. הבשמים שלי, שאני טוענת שהם מעין "חתימה" שלי- וזה נכון אגב- לא הסכמתי לוותר עליהם. כנראה שיהיו בחירות ודעות שאני אקח איתי גם  למסע שלי למרכז (הלימודים שאני מתכננת זה ברחובות ואני הולכת לחיות שם לבדי). ה"חתימות" האלה- זה משהו שאני לא אוותר עליו. זאת אומרת שאני לא אסכים לגמרי לוותר על מה ש"דיי" חשוב לי. כנראה.

מה שהכי מעניין- שהוצאתי חבילת שוקולד מריר מהמגירה, שעל העטיפה הופיעה אלה משקאוצן, ושמתי בתיק. בואו אני אגלה לכם מה זה מסמל.

הפרעת אכילה

התפרצה אצלי הכי קשה לאחר שצפיתי בדוגמניות 3, ומאז אלה משקאוצן הפכה למודל שלי. היא וסקרלט ג'והנסון (מצחיק) הן הנשים היפות ביותר בעולם, לדעתי. אבל את אלה אני אוהבת יותר. שוקולד מריר- לא משנה איזה מאכל,ובמקרה זה זהו מאכל משמין- אני אקח איתי. יש לי יחס מוזר לאוכל. אני אומרת כאילו- למה לא, זה סוף העולם. זה קצת מדאיג. אני הייתי מעדיפה להשאיר את זה מאחוריי.

אבל אולי זה בעצם אומר שאני לוקחת איתי את המודעות. לא את המחלה. אחרי הכל, אני הולכת ללמוד מדעי התזונה

גם שוקולד מריר- זה לא איזה מאכל שאני משתגעת עליו... וזה גם היה מתוך ידיעה שלא יהיה לי הרבה אוכל במסע שלנו אל המוות... רציתי רק משהו קטן לשיפור המצב רוח.

בכל אופן, זה כנראה ילווה אותי גם שם... אני אצטרך גם עם זה להתמודד... 

חבל, רציתי סיום אופטימי...

וזהו.

ואז קמתי והרגשתי שאני חייבת לכתוב את החלום הזה.

אני אעלה פירוש עוד מעט. - הנה הוא לפניכם.

בוקר טוב. הרגע קמתי, ואני הולכת לשתף פה עכשיו את החלומות שהיו לי בלילה. יותר מאוחר אני אעדכן גם פירוש.

ככה

החלום הראשון

אני ואייל (אחי הגדול שעליו אני בדרך כלל לא חולמת) מטפסים על הר. עולים גבוה גבוה, וההר הוא כמו גבעה מאוד גבוהה, בצורה של כיפה כזאת. הוא גם יחיד בשטח, מצדדיו תהום (ואני דיי בטוחה שגם נוף של אגם כלשהו- אולי ים המלח?). אנחנו עולים אותו ברגל, וזה קשה בגלל העלייה המאוד חדה. העלייה הייתה בסיבוב כזה, כמו בורג, ומצד אחד יש קיר של סלע, מהצד השני יש כביש צר מאוד שאחריו התהוםם. ואנחנו נצמדנו לסלע, אבל אני כל הזמן פחדתי שבגלל שאין לנו שדה ראייה, אנחנו יכולים להיפגע מאחת המכוניות שירדו בכביש, וירדו מכוניות בכביש הזה.

בסופו של דבר טיפסנו עד הסוף, ואז הטיפוס הפך לעלייה בבניין מאוד גבוה. כאילו כל ההר-גבעה הזה הסתיים במגדל הזה. עלינו לראש המגדל, במדרגות, והגענו לחדר שנשמר לשנינו- החדר העליון. בחדר היה את קצה ההר, ממש סלע בתוך החדר, וזה פחות או יותר הדבר היחיד שהיה בחדר. היה גם חלון ענקי, שהשקיף על כל הנוף שעלינו. אני זוכרת שגם באו אנשים לפעמים לראות את הנוף, או את קצה ההר, והם כולם נראו כאילו הם היו מתים שהחדר הזה יהיה שלהם, שהם יוכלו להשלים את הטיפוס על ההר...

חלום ביניים

אני לא יודעת איך לקרוא לזה, או איך בידיוק הגעתי לשם, אבל הייתי במיטה שלי בחדר שלי, ואיכשהו הגעתי למצב שאני נמצאת עם ע.א מהכיתה. אני לא רוצה לרשום את השם המלא שלו, אבל בחייאת- W_T_F?! בחיים לא חשבתי עליו בדרך הזאת, בחיים. והוא דווקא נחשב לבחור יפה וחתיך וכל זה, שיחק כדורגל בקבוצת נוער, נראה כנראה טוב-לדעת אחרות. בכל אופן הוא היה לצידי במיטה, שכבנו הפוך- הרגליים איפה שהראש וסתם התחבקנו. אני אפילו זוכרת איך החזה הדיי חלק שלו נראה בחלום. כמה מוזר. הרגשתי גם שהוא ממש אוהב אותי, והיה מוכן לעשות הרבה בשבילי. וזהו, רק דיברנו...

חלום שני- סוף העולם

החלום הזה מתחיל גם הוא בבית שלי. 

אבא שלי מכריז שיש מתקפה של זומבים, ואין מה לעשות- חייבים לברוח. יש חילוץ בשעה מסויימת במרכז העיר, וכל בנאדם יכול להביא איתו תיק בגודל של ילקוט (או יותר- כל עוד נוח לו לרוץ ככה). ואני זוכרת שישבנו בסלון, וכל אחד מתחיל לארוז ולהיפרד מהבית. אני הלכתי לחדר, לקחתי את הילקוט שלי מהבית ספר- כזה של no fear שחור עם כסף ואני מתחילה למלא אותו- בהתחלה עם תחתונים וכל הבגדים שאני אצטרך, בכל זאת, זה משהו בסיסי. ואני זוכרת שאני מתבלטת מה לקחת וכל זה- ולא בתחושת לחץ זמן דווקא- כי ידעתי שיש לנו עוד זמן עד ה"פינוי". ככה התלבטתי לי והחלפתי בין דברים שלא נראו לי... ואת כל הבגדים שמתי בתא האחורי הגדול. יש תא קדמי בגודל בינוני- בו החלטתי לשים דברים שאני קשורה אליהם מנטלית. שמתי את הבשמים שלי. במחשבה שנייה- הוצאתי אותי מהבגדים שגילגלתי אותם בהם והכנסתי אותם לקופסאות המקוריות שלהם- שישמרו עליהם יותר טוב מלהשבר. הבשמים שלי (2) חשובים לי. כאילו הריח שלי זה החתימה שלי. הרבה אנשים מזהים אותי לפי הבושם שלי וזה חשוב לי.

המשכתי לעבור על החפצים שיש לי בחדר וחשבתי טוב טוב מה אני חייבת איתי.פתחתי את המגירה האמצעית בשידה שליד המיטה, שפעם היו בה כל מיני חפצים והיום יש בה חזיות וגרביים- ושוב היו בה חפצים . הוצאתי משם חפיסת שוקולד מריר שעל האריזה מרוחה הדוגמנית אלה משקאוצן, כמו בתמונה שעשיתי לה, כשציירתי אותה בפוטושופ. שמתי בתיק- חשבתי- סוף העולם- אני יכולה לאכול מה שבא לי!

סיימתי לארוז. יצאתי לסלון. במשך כל החלום האור היה מעומעם כזה והאווירה הייתה מדכאת. בדרך כלל בחלומות האפוקליפטיים שלי כל המשפחה נהרגת ישר חוץ ממני ומארז- בדרך כלל אנחנו בורחים יחד ומתים יחד. הפעם היינו כל המשפחה ביחד.

יצאנו לדרך- להסעות. הלכנו למרכז עיר לא מוכרת. הדרך הייתה מלאה בכל שאר האנשים שמתפנים- ראו כל מיני אמהות ואבות שסוחבים את הילדים הקטנים שלהם על הידיים, אנשים שגוררים עגלות סופרמרקט עם כל הציוד שלהם. ורק אנחנו הולכים לנו ביחד, כל אחד עם הילקוט שלו. 

בדרך יש כל מיני עיתונים מתעופפים על הרצפה, התאורה כתמתמה, יש מסוקים באויר. אנחנו מגיעים לשער שממנו יוצאות ההסעות, ועוברים אותו.

אבל אנחנו יודעים שזו רק שאלה של זמן. אפילו אבא שלי אמר את זה - אנחנו הולכים למות. וגם הייתה לי את הידיעה בסוף החלום שאכן מתנו בסוף.

לא יודעת איך. אם נטרפנו בידי זומבים או שפשוט ירינו לעצמנו בראש- מה שיותר הגיוני כי לאבא שלי יש אקדח.

וזהו.

ואז קמתי והרגשתי שאני חייבת לכתוב את החלום הזה.

אני אעלה פירוש עוד מעט.

לא הגיע לו. הוא לא העריך, או כיבד. זה היה עלוב. אני מרגישה כמו מישהי שביזו אותה.אידיוט.

אני חייבת לרשום הסתייגות אבל. כי בסופו של דבר זה גם קרה מסיבה כלשהי ולמדתי מהמקרה כמה דברים... כמו למשל שכן יש לי כבוד לעצמי ושעובדה שאני מרגישה באמת כזה חרא בגלל זה. 

לעובדה שאני לא בנויה לסטוצים מהסגנון הזה.

בין היתר גם להכרה שמה שאני ואלי עשינו, גם אחרי שנפרדנו, היה "אהבה", כלומר, עשינו אהבה, או סקס מתוך רגש, אם אתם רוצים. בגלל זה זה היה כזה כיף. כי הוא כן העריך וכן כיבד.

זה עדיין לא משנה את העובדה שאני כן אלך ליורה כנראה. אולי אפילו רק בשביל ההרגשה בלב שו' יכול לקפוץ לי ושלא יחשוב שאני איזו מסכנה שמחכה לשיחה ממנו, ואולי כי יורה מחכה כבר שנה ומאווד מכבד אותי..

אני מקווה שזה יהיה לפחות שווה את המאמץ.

פחח. עאלק. ו' מתקשר אליי אתמול בערב "שומעת? יש מצב ששבוע הבא אני נשאר שבת במעונות, אז תוכלי לבוא לבקר אותי אם תרצי".

כן בטח. חושב להפוך אותי ליזיזה בכזאת קלות? אולי אני אלך. אבל סקס הוא לא יקבל. כאב ביצים הוא יקבל, הזין הזה.

אם אתם לא מבינים על מה אני מדברת, תרדו לפוסט למטה ותקראו. למרות שזה באנגלית. הכל נמצא שם.

This loneliness has become my consciousness, I lay awake, but, baby I'm dreaming... I missed the fight, nothing makes sense to me. I can't see where this is going...

When you cut and run, all the thing are bleeding to one, I can't shake this feeling so long no that you've cut and run. You tell me what's left to believe, 'cause I can't bit this feeling...

 This is pretty much what's gonna happen soon between me and O. It's not like we had a fight or something. It's just not 'It'. It's not going. I should have know, could have guess. He's younger than me, like, even older guys are sometimes too childish, so a younger one? What was I thinking? I mean, I just gave it a try, but I'm a little mad at myself that I actually thought this could go serious. 

He's not for me.

He acts most of the time like a high-school boy- I hate that.

He sends me those 'air-kisses'- makes me sick!

He hugs me all the fucking time with his huge hands. Not in a good way. He's so gable. 

He's kitchie. I hate that. 

He feels WAY too comfortable in my house. Not OK. The first time he came to my house he fucking stripped me on the balcony in front of the whole neighborhood. Fucking shit! He's not afraid my brother would surprisingly come from the corner, he doesn't feel even the slightest shame to fuck me in my room in the middle of the evening while everybody's waiting for us. He doesn't listen to me when I tell him I DON'T WANT TO HAVE SEX with him, 'cause I'm not protected yet! He doesn't respect me, I think. HE DOESN'T APPRECIATE WHAT HE HAS. And frankly, he has nothing, since I'm not his. I'm gonna cut.

He doesn't appreciate my commitment to my family, my mom, my brother. He can't see that. 

I can go on and dig forever about all the things I don't like about him. But who am I tryin' to bullshit?! 

The sex is bad.

And in this area- there is no compromising for me.

It is proportional with him, I have no complaints about the size. It's just- soft

Perhaps it's just what I'v been used to with Eli, but I really can't feel it. In addition to the fact it's a complicated job t get it inside. Like, why is that? That's a bummer ya know?

And, experience.. Uhh.. How bad. I mean, if it felt good inside than it would be forgivable, but I don't feel it at all!! It's awful. And he keeps it, uh, "natural" down there. Wow, Eli indeed was something I guess. 

And I know it's not specifically Eli, it's just- Older guys with experience.

Anyway, sex is bad. Unforgivable. 

And he doesn't look that good as I thought in the beginning. He's neck is full of acne pimples or something.. It's discusting. I'm mean.

Nevermind. This isn't for me. He's just tall. That's all. He doesn't even walk straight. 

ARRRGGG

I'm going out for a run. Trying a new training program. Wish me luck! 

1) מהיום אני מתחילה לדאוג לגוף שלי. 

זהו סיימנו עם הדיאטות, ההרעבות, היחס הרע שנתתי לגוף. גמרנו. מהגיוס אני רק מנסה לחסוך מעצמי, והגוף לא טיפש. לא הצלחתי להרזות את מה שהשמנתי בגיוס. 10 קילו שנשארו. אני שוקלת 55-56 וזה לא זז יותר. וזהו. וככל שאני מאמצת את הגוף ב5-6 אימונים קשים בשבוע, מגבילה את עצמי למקסימום 1000 קלוריות ביום ומנסה לחזור לאנורקסיה - אני רק נשברת יותר ואוגרת יותר ועושה יותר ויותר נזק לגוף שלי. וחבל. כי הוא מעוצב יפה, יש פשוט המון שומן שמכסה.

מהיום אני לא אמנע מהגוף שלי אוכל אם אני רעבה. לא אמנע ממנו יותר פחממות ולחם ופסטה ושומנים. ואם בא לי גלידה, עוגה, בירה, או פאקינג קצת שמן זית בסלט- אני לא אעצור את עצמי.

הסוף לתחליפים- גלונים של דיאט קולה/נסטי/פנטה/ מסטיקים/ סוכריות דיאט, דיאט דיאט דיאט דייייי חלאס.

רק אוכל אמיתי.

והשינוי המשמעותי הראשון יהיה- לרדת ל3-4 אימונים בשבוע. והשבוע אולי בכלל לא? הייתי אתמול... אולי חמישי ושישי... נראה.

2) כל הציוד כבר בתוך הקיטבג.

היום נסעתי לקרייה להתחיל טופס טיולים. הרגשתי ממש רע בגלל זה בבוקר. פשוט לא רציתי לסוע למקום המסריח הזה. לא רציתי לראות אף אחד מהאנשים, ובטח ובטח שלא את המפקד המזדיין שלי. כלומר- השמן מאוד שלי. להזדיין בשבילו זה נראה לי קצת בעייה, בהתחשב בגודל- של הגוף- צריך להיות ממש חזק כדי להרים את כל הבטן הזאת ולמצוא את ה- זה מביא אותי לעוד דבר עם גודל בעייתי אצלו. הרי רק חרא עם זין קטן יכול להיות כזה בן זונה.

ב-ק-י-צ-ו-ר, כל הדברים כבר בתוך הקיטבג. זה היה כל כך מיותר לסוע היום, סעומו. מחר גם ככה אני צריכה להיות שם שוב. בשביל השתייה וכל זה. איזה בולשיט בחיי. כל הצבא הזה. פשוט זיון שכל אחד גדול.

3) אני אשכרה במחשבות על לחתוך. 

וזה ממש לא בסדר מצידי.כי נראה לי שהוא אוהב אותי. אבל לא יודעת. הוא ממש י-ל-ד. ואתמול גם הוציאו אותו/ הוא הוציא את עצמו מהקורס. וזה גורם לי לחשוב- אולי הבנאדם קוויטר? אבל הוא לא קוויטר, כי גם בפעם הראשונה שהוא התחיל את הקורס, ואחרי השלב הבסיסי הוציאו אותו לשהיות- הוא ניסה להתנדב שוב. אבל הוא שוב לא הצליח לעבור לשלב המתקדם. ז"א - אולי הוא . הוא מה? לא מתאים לחובלים? אז מה, זה פוסל אותו? - אני מדברת שטויות.

אבל באמת שהקטע שאני הכי חוששת ממנו (חוץ מלאבד את הפאסון של חבר קצין- פחח), זה שהוא יהיה הרבה בבית. הוא עבר שליש מהשירות שלו. מה יכולים לשים אותו עכשיו? אם הוא יהיה חפ"ש ויעשה יומיות אני אמות. הלוואי שיהיה מפקד. שייצא לקמ"ב ויפקד על קורס. זה יעשה ממנו בנאדם, יבגר אותו קצת, ייתן לו קצת יותר בטחון ואחריות. הלוואי שהוא ייצא לקמ"ב. אמן.

אבל אם זה יישאר ככה, ו, רחמנא ליצלן, אני אצטרך לראות אותו כמה פעמים בשבוע- אני לא אעמוד בזה. אני אחתוך. באמת.

או שאני אמשוך את זה עד שאני אעבור למרכז. אבל רציני... אני מתחילה לסגת קצת אחורה.

אני מקווה שאני לא עושה טעות. בהתחלה אני תמיד מבליגה קצת על קטעים שלא כל כך מוצאים חן בעיניי. מחכה קצת במקום לחתוך. עם אלי זה השתלם בהחלט, השאלה מה יהיה עם ע'...