אני מרגישה שאני מתקשה במיוחד להרים את הראש הפעם.

זה לא רק תומר שאיננו, זה לא רק הבדידות הזוגית ששוב מסרבת ללכת ממני.

החברות בעבודה רבו איתי. שונאות אותי ממש. זאת הקרמה שלי. להיות עם נטלי בכל מקום, לסבול את ההסטות שלה נגדי, לסבול את היחס המגעיל באופן מיוחד שלה כלפיי. זה המזל שלי. וכל הזמן הזה אני לא מפסיקה משום מה להרגיש שזה מגיע לי. אבל למה זה מגיע לי?

אני לא מצליחה להבין. 

תוך כדי בכי היסטרי אני שואלת את עצמי- ואת אלוהים- למה? ובמקביל אני חושבת "נו בטח מה חשבתי לעצמי, מגיע לי, מגיע לי"

ולא יודעת למה.

כבר הרבה זמן הרגשתי שבעבודה העניינים טובים מדי בשביל להמשיך ככה. שלא יכול להיות שאשכרה תהיה לי שוב חבורת חברות. לא יכול להיות. ובאמת לא יצא... היציאה בפורים שחיכיתי לה דיי הרבה- התחרבשה לחלוטין (בגלל שליאור השתכרה ואיבדה את ההכרה ולא באמת יכולנו להמשיך את הערב אחרי שפינו אותה לבית חולים). ופה ושם התחילו מריבות וחיכוכים. ובדרך כלל הרגשתי קצת "לפט אאוטסייד". תמיד הייתי הכי פחות מעניינת, עליי לא מדברים כמעט, עליי לא צוחקים (לפחות לא בצחוק). בי לא מתעניינים יותר מדיי, וכשיש לי פרצוף עצוב כי אני מבואסת- לרוב יניחו לי לנפשי ולא ישאלו מה קרה. כאילו שזה הדבר הנכון לעשות איתי (וזה לא).

לגבי עניין הזוגיות...

כמו שהיה עם הרוצח. אפילו שלא באמת רציתי קשר רציני איתו, וממש לא תכננתי להביא אותו הבייתה להורים, קיוויתי שיהיה איזשהו סוג של קשר. גם אם רק קשר של מין, לפחות שתהיה איזו התעניינות הדדית... משהו. ותכלס- הבחור ממש הטעה אותי. חיזר ורדף ונתן לי להרגיש הכי סקסית ומעניינת בעולם. ואז- כלום.

וזה היה הלילה הראשון שהרגשתי שאני כועסת על אלוהים. כאילו, למה? למה להפיח בי תקוות שווא? למה לתת לי להאמין במשהו ואז לקחת אותו ממני?

אבל זה כעין וכאפס לעומת תומר...

תומר זאת אחת האכזבות הקשות ביותר של התקופה האחרונה... כי הבחור מדהים. והבחור לא שיקר לי. הוא פשוט, בכל האמת, שינה את דעתו. ולא בגללי, אלא בגללו, בגלל המצב שלו. וכואב לי על זה. ולמה בכלל לתת לי לפגוש מישהו כזה, אמיתי ומדהים כזה, שיאמר לי שבאמת הוא מחפש קשר רציני והכל, ואז לקחת את זה ממני, כשאני כבר משוכנעת לחלוטין שמצאתי את הגבר שלי? למה אלוהים משחק עם הלב שלי?

ויותר מזה- למה אני נשארת עם ההרגשה שמגיע לי???

יש סיבה לזה. יש סיבה לזה שאני לבד. יש סיבה לזה שאני נופלת על הבחורים המאכזבים. יש סיבה. יש משהו מאחורי זה. יש סיבה לבדידות שלי.

לא יכול להיות שבנאדם יהיה פשוט לבד. אולי משהו דפוק בי, אולי אני בוחרת בזה בתת מודע. אולי אני פשוט מהילדי כאפות שאין להם באמת חברים אמיתיים אף פעם.

הרי אני ילדת כאפות בתחפושת. כל החיים שלי הייתי כאפות, אלא שבשנתיים-שלוש האחרונות הפכתי לכוסית. וגיליתי שאני מינית ונשית ויכולה להיות אחלה חברותית ומגניבה. אבל ילד כאפות תמיד יהיה ילד כאפות, וילדה מכוערת תמיד תהיה ילדה מכוערת. ולא משנה איך נראית הבבואה שלי במראה. ומישהי שנתנה כל החטיבה והתיכון לנטלי להתעלל בה חברתית ומנטלית, תמשיך לתת לה לעשות את זה, גם אם הסביבה אחרת והאנשים שונים. כי במהות שלנו אנחנו בקושי משתנים, אם בכלל. ובטח ובטח שהבטחון שאנחנו משדרים כלפי אנשים חדשים שונה ממה שאנחנו משדרים כלפי מי שמירר לנו את החיים כשהיינו יותר צעירים. הרי אני ונטלי מכירות בערך מאז ומתמיד. וכל הקרדיט שנתתי לה, כל האמונה שהילדה הרעה הזאת השתנתה או לפחות שינתה את היחס והדעה שלה כלפיי- היה טעות. אני אכלתי אותה. ועכשיו גם ליאור וגם אהובה שונאות לי ת'חיים. ושוב אני זאתי שצוחקים עליה.

חרא של הרגשה. חרא של חג. חרא של שבת. הבדידות הזאת אינסופית. הדיכאון הוא אינסופי. אני לא רואה שום סוף או נחמה. אין שום נקודת אור. כלום. בשום דבר. אני יודעת שזה רק אני מול עצמי ושאני חייבת להשאיר את הראש שלי למעלה. שאין בררה. וזה דיי קשה. כי אני משקרת בעיקר לעצמי.

אבל שקיעה לא תהיה לי טובה כרגע. היא יכולה להרוס לי הרבה. וחבל. חבל שבגלל ילדות חרא אני אפול. גם אם הן צודקות ואני טועה. ואני לא.

אין לי שום נימה אופטימית לסיום. ממש כלום. שבוע שעבר היה מדהים. אחד השבועות המדהימים ביותר בחיי. והשבוע הייתה אחת הנפילות החזקות ביותר שלי בחיים. מדהים. 

אבל אני אסיים בציטוט מדברי שלמה המלך, בספר משלי, פרק כ"ז. אני מקדישה אותו לכל האנשים שעשו לי רע בחיים.

שתהיה שבת שלום, ותקראו הרבה תהילים.

http://www.mechon-mamre.org/i/t/t2827.htm

א  אַל-תִּתְהַלֵּל, בְּיוֹם מָחָר:    כִּי לֹא-תֵדַע, מַה-יֵּלֶד יוֹם.
ב  יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא-פִיךָ;    נָכְרִי, וְאַל-שְׂפָתֶיךָ.
ג  כֹּבֶד-אֶבֶן, וְנֵטֶל הַחוֹל;    וְכַעַס אֱוִיל, כָּבֵד מִשְּׁנֵיהֶם.
ד  אַכְזְרִיּוּת חֵמָה, וְשֶׁטֶף אָף;    וּמִי יַעֲמֹד, לִפְנֵי קִנְאָה.
ה  טוֹבָה, תּוֹכַחַת מְגֻלָּה    מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת.
ו  נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב;    וְנַעְתָּרוֹת, נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא.
ז  נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה, תָּבוּס נֹפֶת;    וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה, כָּל-מַר מָתוֹק.
ח  כְּצִפּוֹר, נוֹדֶדֶת מִן-קִנָּהּ    כֵּן-אִישׁ, נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ.
ט  שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת, יְשַׂמַּח-לֵב;    וּמֶתֶק רֵעֵהוּ, מֵעֲצַת-נָפֶשׁ.
י  רֵעֲךָ ורעה (וְרֵעַ) אָבִיךָ, אַל-תַּעֲזֹב    וּבֵית אָחִיךָ, אַל-תָּבוֹא בְּיוֹם אֵידֶךָ;
טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב,    מֵאָח רָחוֹק.
יא  חֲכַם בְּנִי, וְשַׂמַּח לִבִּי;    וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר.
יב  עָרוּם, רָאָה רָעָה נִסְתָּר;    פְּתָאיִם, עָבְרוּ נֶעֱנָשׁוּ.
יג  קַח-בִּגְדוֹ, כִּי-עָרַב זָר;    וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ.
יד  מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ, בְּקוֹל גָּדוֹלבַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים:    קְלָלָה, תֵּחָשֶׁב לוֹ.
טו  דֶּלֶף טוֹרֵד, בְּיוֹם סַגְרִיר;    וְאֵשֶׁת מדונים (מִדְיָנִים), נִשְׁתָּוָה.
טז  צֹפְנֶיהָ צָפַן-רוּחַ;    וְשֶׁמֶן יְמִינוֹ יִקְרָא.
יז  בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָחַד;    וְאִישׁ, יַחַד פְּנֵי-רֵעֵהוּ.
יח  נֹצֵר תְּאֵנָה, יֹאכַל פִּרְיָהּ;    וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד.
יט  כַּמַּיִם, הַפָּנִים לַפָּנִים    כֵּן לֵב-הָאָדָם, לָאָדָם.
כ  שְׁאוֹל וַאֲבַדֹּה, לֹא תִשְׂבַּעְנָה;    וְעֵינֵי הָאָדָם, לֹא תִשְׂבַּעְנָה.
כא  מַצְרֵף לַכֶּסֶף, וְכוּר לַזָּהָב;    וְאִישׁ, לְפִי מַהֲלָלוֹ.
כב  אִם תִּכְתּוֹשׁ-אֶת-הָאֱוִיל, בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת    בַּעֱלִי:
לֹא-תָסוּר מֵעָלָיו,    אִוַּלְתּוֹ.
כג  יָדֹעַ תֵּדַע, פְּנֵי צֹאנֶךָ;    שִׁית לִבְּךָ, לַעֲדָרִים.
כד  כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן;    וְאִם-נֵזֶר, לְדוֹר דור (וָדוֹר).
כה  גָּלָה חָצִיר, וְנִרְאָה-דֶשֶׁא;    וְנֶאֶסְפוּ, עִשְּׂבוֹת הָרִים.
כו  כְּבָשִׂים לִלְבוּשֶׁךָ;    וּמְחִיר שָׂדֶה, עַתּוּדִים.
כז  וְדֵי, חֲלֵב עִזִּיםלְלַחְמְךָ, לְלֶחֶם בֵּיתֶךָ;    וְחַיִּים, לְנַעֲרוֹתֶיךָ

וואווו כל כךך הרבה זמןן לא עידכנתי... אמאל'ה כמה עבר עליי מאז הפעם האחרונה...

אין לי אפילו על מה לכתוב. כאילו, קצת נמאס לי מלכתוב על מערכות היחסים שלי וכל זה.. מיצה ת'צמו קצת לא?

עשיתי את האקס, עשיתי רוצח (לא באמת), עשיתי שוב את האקס... לצערי גם ישנתי אצלו. גועל נפש. ממש איכסוש!

הכרתי מישהו מדהים. אני מקווה שזה יהיה רציני...

לאחרונה התחילו איתי מספר לא נתפס של גברים.. אני באמת לא מבינה מה קרה פתאום. אבל קרה. לי לא אכפת, לי זה מחמיא.

בעבודה הכל סבבה.. וואו מרגיש עכשיו קצת כמו התחלה של פגישה את הפסיכולוגית שלי אחרי הרבה זמן שלא נפגשנו ואין לי כזה מה לספר לה...

חחחח

כפרעליה. אוהבת אותה ממש.

אני אוהבת הרבה לאחרונה. אני גם מתעצבת הרבה. כועסת, מרגישה. בעיקר חשה המון אהבה וחמלה כלפי הסובבים אותי.

הכרתי אנשים מדהימים עם לבבות ענקיים, ואני מרגישה מאוד מוגנת באיזה שהוא אופן, להימצא בקרבתם.

היחסים עם אבא בסדר עכשיו... אנחנו מסתדרים, בקושי רבים. הכל ממש אחלה. סבבוש.

וואו איזה שעמום פה, הא?

יאללה ביוש הלכתי להוציא את העוגי מהתנור