מישהי כתבה פעם שזיכרונות הם מלכודות. לא בטוחה שהיא התכוונה לזיכרונות, אבל המטפורה תפסה אותי לא מוכנה. 

אני כבר לא קוראת רשומות בבלוג הזה. זה מרגיש לפעמים כאילו איבדתי את הזיכרון לפני מספר שנים והתחלתי מחדש. 

במובן מסוים, זה לא רחוק מהאמת. 

האמת היא, שאנשים משתנים. מי שטוען אחרת מעולם לא נאלץ להתמודד עם טראומה וקשה יהיה לו להבין איך תוך שבריר של שנייה הכל משתנה.

הבסיס נשאר אותו דבר. יש דברים שהולכים איתנו כל החיים, אנחנו יכולים לשנות צבע שיער, לתפוס שיזוף, לעשות ניתוח פלסטי ולהעלות/לרדת 20 ק"ג אבל לא יהיה קושי לזהות את אותו האדם. אז מה באמת מגדיר שינוי? תכונה אחת? כמה תכונות? קיצוניות מסוימת? 

זה מפחיד להסתכל על אנשים שאני יודעת שאני אוהבת ולא להרגיש שום דבר. הרגשתי כמו מישהי שנדחסה לתוך גוף של מישהי אחרת ונאלצת להתמודד עם החיים שהיו לה. ידעתי כל מה שהיא יודעת, אבל לא הרגשתי את הזיכרונות. הם לא היו "שלי". זה משהו שקשה להסביר בלי שיסתכלו עלייך עקום. גם ככה ברגע שקורה לך משהו רע כולם לוטשים עיניים בציפיה לנפילה או איזשהי התדרדרות דרמטית. 

שנים אחרי זה, קראתי כמה רשומות בבלוג ופתאום... בום. חוויות, זיכרונות, כאב. זה היה שם וזה היה שלי. אבל המטפורה של המלכודת לא קשורה ללהיזכר דווקא. 

היא קשורה לכך שזיכרון, חד ככל שיהיה, לא יחזיר את החוויה. זיכרון הוא תיעוד מסוים, סקיצה של מאורע שמשתנה עם השנים. סקיצה שאם משתנים יותר מדי, לפעמים קשה להשתחל לתוכה. ההבדל בין להיות צופה מהצד למשתתף. וככה הרגשתי רוב הזמן. אולי בעצם היא כן קשורה להיזכרות. ברגע שקראתי אותה חשבתי על הרחוב שהייתי גרה בו. וכמה שום דבר לא השתנה מאז שהייתי ילדה והזיכרון השתלט כנראה כי רציתי לרוץ פנימה אבל (וכאן נכנס עניין המלכודת) אם הייתי עושה את זה, הייתי מגלה שאנשים זרים גרים במקום שפעם קראתי לו בית. והם מילאו את הדירה בזיכרונות משלהם וריחות משלהם ורק מעצם האכזבה אפשר להתנפץ. 

בכל מקרה. לאנשים יש דרכים משונות להתמודד עם דברים.