יצאתי הביתה לסופ"ש! וזה אחד הדברים היפים ביותר שיש בחיים... כל כך כיף לחזור למציאות. אני מרגישה כאילו יש לי חיים כפולים. זה כל כך שונה שזה לא יאמן... תמיד רצים, תמיד עושים שכיבות שמיכה, וצריך להיות מסודרים ולא לשכוח שום דבר אף פעם. זה מעייף ומבאס, אבל הבנות מדהימות אז זה די נחמד בסך הכל (:
כמו שהבטחתי, אני מעלה פרק... תהנו המון!
אמיל.
מהר מאוד הבנתי שהבדידות לא הייתה בשבילי.
כשהפכתי לבן ים זה היה בסדר. לעכל את המעבר, להשתמש בכוח שלי ולנסות לשגע את העולם.
ואחרי שפגשתי את לנה, הכול איבד מחשיבותו.
אתם יכולים להגיד שאני מקשקש. אתם יכולים להגיד שאלו שוב אותן קלישאות שחוזרות על עצמן בזו אחר זו. אבל קלישאות הן קלישאות כי הן נכונות. כי יותר מדי אנשים חשבו שהן נכונות.
אז עכשיו אני מאמין באהבה. אני מאמין בחציית הגבולות לשם האהבה, ובכל השטויות האלו שכנראה ממש לא נשמעות כמוני. אני מאמין בדברים שלא הייתי מאמין בהם פעם. אני מאמין באנשים, אני מאמין בחברות. ואני מאמין גם בלנה.
חזרתי אליה על ארבע.
ארבעת הרגליים היו מטאפוריות, וממשיות מאוד בתוך הראש שלי. פיזית חזרתי על שתיים, ואז על סנפירים, ולא רציתי שתדע שארבע רגליים אני פורס בפניה.
את שתי הרגליים שלי היא קיבלה בשמחה - אחרי תחנונים, שכנועים, השלמה עם מותה הפתאומי והחשוד של אמליה ואירוחו של בן ים –בן אדם לשעבר החשוד עוד יותר – היא הסכימה להכניס אותי פנימה.
ומכאן הכול היסטוריה.
***
ביום בו הבנו שיכול להיות שאמליה חיה, ורדפנו אחרי אריאל, לנה לקחה אותו חזרה לתוך המים ואני חייכתי ואמרתי שאני מעדיף להישאר קצת כאן, על חוף הים.
אהבתי לעשות זאת. אהבתי את הרחש של הגלים ונקודות המפגש בין העבר להווה שלי, שהחזירה אותי אחורה והביאה אותי קדימה אינספור פעמים במחשבותיי.
וכמו בכל פעם שהשקט הנפשי שלי הסגיר אותי לרחשי הגלים, המחשבות שלי התמלאו להן בלי רשות. קולות מהעבר, קולות מההווה ומהעתיד לוחשים לי לחזור אליהם.
ובאותו יום, כול הקולות שהיו מטפורים בדרך כלל, התחלפו בקול אחד שהיה אמיתי. ללא ספק, הוא היה מאוד אמיתי.
"אמיל..." הקול לחש במסתוריות. "אמיל..." חזר על עצמו. לא זיהיתי את הקול, לא הצלחתי להבין למי יכולה להיות כזאת השפעה עלי, גישה ישירה אל המוח שלי, אל המחשבות.
"אמיל..." הקול אמר לבסוף. "זה המיתוס שלנו, שלך ושלי אמיר. מותר לברוח מהצרות. לפעמים הבריחה, תועיל הרבה יותר מההתמודדות. אתה יודע שזה נכון. שנינו יודעים שזה נכון."
ליבי התכווץ וקפצתי ממקומי. התרוממתי מהחול, מתנשף, מבוהל. מתמכר ללחישות שהמשיכו וחזרו על שמי. לא האמנתי שאי פעם אשמע את קולה של הנערה שוב.
"את חיה..." סיננתי. "את חיה...".
אבל היא לא יכלה לשמוע אותי.
"אמיל..." שמי התגלגל במחשבותיי פעם נוספת. "בוא אלי. בוא אלי עכשיו." היא ציוותה.
נשמתי עמוק, מעיף מבט לצדדים ומבחין בעיניים פעורות ננעצות בי.
נאחזתי בהלה והתחלתי לרוץ. רצתי על החול הרך, רגליי שוקעות זו אחר זו ומתקשות להיחלץ מהבורות שפערתי לעצמי.
"אמיל..." הקול המשיך לחדור אלי. הרגשתי איך שהיא מתפשטת בכל גופי, איך שהיא מצליחה להפנט אותי. בדיוק כמו בפעם הקודמת.
"אמיל, תירגע." היא לחשה. "בוא אלי עכשיו. בוא אלי. תזכור מה עשיתי. תזכור שהפכתי אותך לבן ים. עשיתי בשבילך את מה שהכי רצית. אל תפחד, בוא אלי עכשיו. זה יעשה לך טוב, זה יעשה לך רק טוב."
נעצרתי בבת אחת, מקשיב לנשימות. נושם את הקור ששרר באוויר ואת הפחד שבהבל פי. רציתי להגיד לה שזה לא עשה לי טוב. שהמיתוס שלנו כבר לא מיתוס בכלל. שטעינו.
אבל ההשפעה שהייתה לה עלי הייתה מעבר ליכולותיי. לא הצלחתי לשלוט, והאמנתי באמת ובתמים בדבריה. נכון, אמרתי לעצמי. עכשיו אני בורח. אז מה אם המסכה עדיין כאן, לא הולכת לשום מקום? אז מה? עכשיו אני בורח. עכשיו אני מיוחד. עכשיו אני יותר ממה שכל אחד אחר יהיה. עכשיו אני אמיל. אמיל, בלי הקדמה ובלי סיומת. ההחלטה היא שלי.
וכמו תמיד, גם האמנתי לעצמי. אני בא, לחשתי לה. אני בא אלייך, נערה יקרה ומהפנטת שלי.
לנה התאדתה ממחשבותיי בין רגע. אבל אז, אפילו לא חשבתי על זה. המחשבות היו נתונות לשליטתה של הנערה. והנערה הייתה היחידה שרציתי לחשוב עליה. היא הייתה בשבילי הכל.
***
הייתי אז חסר אונים, ולא ידעתי זאת. הכול היה מרצון אחרי הכל, מבחירה. אני בחרתי ללכת אחרי הנערה, להקשיב למחשבות האובססיביות שלי שהצליחה לחדור אליהן בקלות יתרה שכזו. הנערה הובילה אותי דרך מחשבותיי למקום משכנה. היא לא אמרה לי למה, היא לא אמרה לי דבר. אני רק ידעתי שהיא חיה, וזה הספיק בשבילי כדי ללכת אחריה בעיניים עצומות.
ופתאום, בבת אחת, מצאתי את עצמי ניצב מול בניין ישן בן חמש קומות. לא הבנתי איך הגעתי לשם, לא זכרתי איך הובילו אותי מחשבותיה של הנערה, רק זכרתי את קולה ולחישותיה, שבאותה השעה נראו לי אלוהיים ממש.
לבניין אליו נכנסתי לא שמתי לב. פתחתי את הדלת החומה, כמו שאמרה לי הנערה, ונכנסתי לבפנים. הייתי מרוכז בנערה, הייתי מרוכז במה שיקרה עכשיו. במה שסוף סוף נוכל לעשות ביחד.
היו לי פרפרים בבטן כשהתקרבתי לעברה. כמעט הרגשתי את הלחישות מתגברות והופכות ממשיות, והמחשבה הזאת האיצה את פעימות ליבי.
התקדמתי קצת, לעבר חדר גדול שנפרס בפני. הנערה עמדה במרכז חדר ריק למחצה. היו מספר שולחנות זרוקים בפאותיו, באקראיות שכזו, ואבק היה מפוזר בכל מקום. אבק מתוך אפלות קודרת שכזו, ולא מתוך הזנחה כלשהי. היו לו חלונות אטומים, ותחושת החנק החלה להשתלט עלי. לנערה זה לא הפריע.
היא עמדה ממש מולי, עם חיוך גדול ועיניים ענקיות. הן כבר לא היו כחולות, אותן עיניים ישנות שהייתי כל כך תלוי בהן, אלא צבע כמעט ירוק דיבר אלי באותה השעה.
"שלום, אמיל." היא אמרה.
"אני לא מאמין שאת חיה." אמרתי מיד, חיוך מתפרס על פניי. "חשבתי שנעלמת לתמיד."
הנשימות שלה היו כל כך מתוקות באותה השעה. שערה השחור היה מרהיב ביופיו, זוהר יותר מאי פעם. פתאום שמתי לב לפניה הרעננות, לחיוורון שהוחלף בשיזוף קל ומושך, לשינויים שהפכו אותה לאלוהית יותר. שמלה לבנה קצרה הונחה על גופה בפשטות ממגנטת, והשלימה את המראה - הנערה שלי ניצבה מולי, והיא לא יכלה להיראות טוב יותר.
התקרבתי אליה, מתמגנט אל שפתיה הנחשקות, מנסה לחוש את התשוקה הזאת שנדמה כי עבר כל כך הרבה זמן מאז שחלמתי עליה. התשוקה הגיעה במהרה, אבל הנערה הייתה שונה.
"מה אתה עושה?" הדפה אותי.
"מה?" חולמניות השתלטה על קולי. העיניים שלה. העיניים המרהיבות הטביעו אותי בתוכן.
"מה אתה עושה?" היא התעקשה.
"חשבתי ש-"
"חשבת שמה? שיהיה בינינו משהו? שבגלל זה קראתי לך לכאן?" קראה בזלזול.
לקחתי צעד אחורה ובלעתי את רוקי. הדמעות עמדו בתוך הגרון, הכול זעק לצאת החוצה.
"אבל פעם שעברה. פעם שעברה אמרת ש-"
"פעם שעברה, אמיל היקר, היית בן אדם. היום אתה סתם עוד בן ים מטונף. אני לא מסוגלת לגעת בך." פרצופה המזלזל חלחל לתוכי. "תכף הדמעות יגיעו, נכון? ואני חשבתי שאתה גאון. אמיל, התאכזבתי."
הדמעות באמת החלו לזרום. הם זרמו כי רציתי, זרמו כי לא. הם זרמו כל עוד הלב האיץ, וכשהוא נשבר נפרץ הסכר והכול התפרץ החוצה.
"אז למה-"
"למה קראתי לך לכאן? אני צריכה שתעשה בשבילי כמה דברים."
מחיתי את הדמעות ונשמתי עמוק. הרגשתי חלש. ידעתי שהדמעות דרשו ממני כוח, ולא רציתי להצטייר כחלש בפניה. בייחוד לא עכשיו.
ומדהים איך שרגשות יכולות להשתנות. ככה, בן רגע, כל התשוקה הפכה לכעס. כעס אדיר, כעס שלא חשתי מימיי. כעס שהפך אותי לאדום וכעס שהצליח לקפוץ את ידיי לשני אגרופים. פתאום לא הבנתי למה הקשבתי לה, למה באתי לכאן. הרי כעסתי עליה. כעסתי על מה שהיא עשתה לי. הרגשתי אבוד, אבוד יותר מאי פעם.
"את מושכת אותי לכאן בדרך שלא מובנת לי, קוראת לי מטונף כשבעצם את הפכת אותי לכזה, ואז אומרת לי שאני צריך לעשות בשבילך כמה דברים. מה גורם לך לחשוב לעזאזל-"
"תרגיע את הטון הזה, אמיל." היא נשמעה כמו אימא שלי. שנאתי את ההרגשה הזאת, ההרגשה שמתנשאים מעלי, שגורמים לי להרגיש קטן וטיפש. "עכשיו אתה עושה מה שאני אומרת לך."
"למה שאני אעשה מה שאת אומרת לי?" גיחכתי בכעס.
היא צקצקה בלשונה. "זאת לא השאלה הנכונה, אמיל. השאלה הנכונה היא למה שלא תעשה מה שאני אומרת לך?"
שתקתי. פניה הגאוותניות גרמו לפני שלי להיראות כה חלשות, כה עייפות. בלתי נסבלות. לא אמרתי לה דבר. היא הסתובבה מסביבי במעגל איטי, עיניה מתגלגלות מצד לצד, גורמות לי לסובב את הראש בכיוון עקבותיהן.
"אז אני אספר לך, אמיל." היא התרחקה והישירה מבט אלי שנית. "אתה תעשה בדיוק מה שאני אגיד לך. אתה תעשה מה שאני אגיד לך, כי לי תהיה שליטה מלאה עליך. אני אשלוט ברגשות שלך, כדי למנוע מחברך אריאל לעלות על משהו. אני אשלוט במוח שלך, כך שלא תוכל לעשות דבר כדי לשנות את שלי..."
"את לא יכולה לעשות את זה. את בת אדם, אין לך כוחות. ואני לא אתן לך ל-"
"רק בת אדם?" צחקקה. "אמיל, אמיל. חבל שלא כל הדברים בעולם נכתבו ונכרכו לתוך ספרים, לא? יש כל כך הרבה שאתה לא יודע. ואתה מסתובב עם הגאווה שלך והראש הזקוף שלך ומתיימר לדעת הכל. מה אתה כבר יודע? איך להפוך מוצרים דוממים למים ולשלוט בזרם הגלים בשעות גאות ושפל? זה לא מתקרב אפילו למה שאני יודעת."
"מה את יודעת?" סיננתי.
"אני יודעת לעשות את זה." משכה כתפיה בתמימות.
כאב חד פילח את מוחי. כאב עמוק שגרם לפני להתכווץ ולדמעות להמשיך ולפרוץ להם החוצה בחוזקה. היא הישירה אלי מבט, תופסת בכתפיי ומחדדת אותו. הנערה הביטה לתוך עיניי בחוזקה ולא מצמצה אפילו לרגע. לא הצלחתי לזוז, העיניים קפאו וכך גם כל הגוף. רק אז, לא הרגשתי דבר.
הרגשות נעלמו וגם המחשבות. נשארה רק הטכניות שלי, המחשבות הלוגיות, המתמטיות וגם הקולות שמסביבי.
"עכשיו אתה תעשה כל מה שאומר לך. כמה פשוט זה כשאין לך את זכות הבחירה, לא אמיל? אני אנחה אותך דרך המחשבות שלך, לא תוכל לעשות דבר." היא אמרה, משועשעת. "ואתה יודע מה החלק הכי טוב בכל הדבר הזה? פשוט. שאתה תדע סוף סוף את המקום האמיתי שלך, אמיר שמש. בן ים מתועב, מטונף. מתיימר להיות משהו גדול. זה בדיוק מה שמגיע לך, אמיל. ולא אכפת לי כמה קורע לב סיפור החיים שלך. אני המיוחדת בסיפור הזה, אמיל. ואתה לא תוכל לשנות את זה."
ומאז, ועד היום בו סוף סוף יצאתי מהבור הזה שהיא יצרה לי, לא יכולתי לשנות דבר. המחשבות שלי לא שינו, כך גם הרצונות. הנערה הייתה זאת ששלטה בי, והשליטה הייתה מוחלטת.
בפנים, ידעתי שאני חסר אונים. לא כאב לי מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית לא היה דבר שיכולתי לעשות. הייתי בודד, אבוד בתוך עצמי.
מסתבר שבדידות יכולה להיות גרועה יותר ממה שכולם חושבים.
מקווה שאהבתם! (ותגובות מיותר להגיד שאשמח לקבל (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
