אני יושבת על אחד השולחנות בעבודה ובוהה בחלון הזכוכית העגול והגדול שפונה לבריכה,
עולות בי באותו רגע כ"כ הרבה מחשבות ..
אבל כשאני מגיעה הביתה -לחדר -למחשב הקטן שלי ורוצה לכתוב זה פשוט לא יוצא .
אני אחזור לשיטה הישנה ,ליומן .
אני באמת לא יודעת מה מציק לי יותר ,מה מאכזב אותי יותר (מוזר בפניי עצמו שדבר כזה מעורר בי תחושבות כ"כ מעורבות ,אבל אני רגישה [כן בטח]):
אנשים שבאים לנפוש רק לסופש או אנשים שבאים לשבוע ומעלה ,
כי אני מתחברת כ"כ מהר לילדים האלה ומצד אחד אם הם באים רק לסופש,אני רק מספיקה להכיר -להתחבר והם כבר לא שם .
לעומת זאת אנשים שבאים לשבוע שבועיים ,יש לי איתם מלא זמן ,אנחנו מנצלים אותו יחדיו ,אבל אז מגיע הרגע שהם באים לחבק אותי ואומרים לי להתראות, "ניתראה בשנה הבאה "-משהו שלא יקרה כי אני אתגייס אבל לא נשבור להם את הלב ,אני פשוט אוהבת אותם ,את כולם .
לפני שבועיים באה לנופש של 3 או 4 ימים משפחה ,אמא בהריון וילדה מקסימה ,בבוקר של היום שהם עזבו האמא ניגשה אליי ואמרה לי :"את יודעת ?!,הילדה הייתה בקייטנה שבועיים ולא ידעה איך קוראים למדריכה,ואתמול ישבנו וחשבנו איך ניקרא לתינוק ,והיא זרקה __ (השם שלי),היא פשוט התחברה אלייך ",אם מישהו היה יודע מה זה עשה ללב שלי ,הייתי פעורת פה .
יש גם כ"כ הרבה אנשים מוזרים ובעלי התנהגות דפוקה אבל אני מעדיפה להתמקד בעיקר -בטוב -בילדים המקסימים (:(:
בסופו של יום אני יושבת באוטובוס,בדרך לבית וחוזרת ואומרת לעצמי עד כמה אני ברת מזל שיש לי עבודה כ"כ מקסימה וכייפית .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Unusual Life