בלוג סיפורים

מצטערת על ההיתעכבות בלהעלות את הפרק ^^"
בסוף החלטתי לשכתב אותו XD
מקווה שתאהבו :)
הוא לא כזה מעניין האמת, אבל לא נורא ><

"הגיע הזמן שנלך." אמר ברנדון. "ולאן?" שאלתי, יודעת שלא אקבל תשובה.
"אני לא יודע." אמר בכנות, מושך בכתפיו.
"אולי בכל זאת נישאר פה?" שאלתי.
שתיקה ארוכה הסתררה בנינו. "ג'יני..." לבסוף נאנח, מיתיישב שוב על ידי.
"הם רודפים אחרינו, הם צדים אותנו." הוא אמר, בשיא הרצינות.
"שיבושם להם. אני אוהבת את המקום הזה, אז אני אשאר פה." היתעקשתי,
מדברת בנימה צינית.
הוא גיחך. "את תמיד היית עקשנית, ותמיד תיהיי, הא?" שאל, מיתרכך.
"אני לא אשתנה." קבעתי.
"טוב." חייך. "אם כך, נישאר פה." קבע, ואילו אני העלתי חיוך גדול על פניי.

שעות הערב המאוחרות לא איחרו להגיע,
הירח היה כבר באמצע השמיים.
ברנדון יצא מבין היער שוב, הפעם עם עצים וענפים בידיו.
"נדליק מדורה," הוא הסביר בפשטות, והחל מניח את הענפים ומסדר מעגל אבנים מסביבם.
רק הנהנתי בשקט, ממשיכה להביט בירח הגדול והלבן.

עד מהרה הרגשתי בחום אופף אותי, והחלטתי להיתרחק מעט מהמדורה.
היתיישבתי על שפת הנהר והרטבתי את רגליי בו.
"את צריכה לישון." שמעתי את קולו של ברנדון מאחורי.
"אני לא חייבת." משכתי בכתפיי.
הוא היתיישב לצידי, וכרך את ידו סביב כתפי, ככה שאוטומטית נישענתי על כתפו.
מהצד אולי היינו ניראים כמו זוג, אבל לא.
אני לא חושבת שאוכל למצוא חבר יותר טוב מברנדון.
לא פעם, ולא פעמיים, הוא הציל אותי, ועל זה אני אסירת תודה לו.
"את באמת אף פעם לא תישתני, נכון?" הוא שאל בקול ציני מעט, אך עם מבט שליו,
ומצד שני, נראה שהיה רציני בשאלתו, כאילו מקווה שאאשר את הדבר.
"זה לא הפריע לך עד עכשיו," משכתי בכתפיי, גורמת לחיוך רחב לעלות על פניו.
רוח קלה החלה לנשוב, גורמת לקצוות משיערו החום-בהיר להיתנופף.
"מה איתך?" שאלתי, גורמת למבט שואל לעלות על פניו.
"אתה גם לא תישתנה, נכון?" אני אוהבת אותו בדיוק כמו שהוא.
"ושאתן לך למות בפעם הבאה שתיקלעי לסכנה?" גיחך. "בחיים לא." הידק את אחיזתו סביבי.
"יופי." עניתי, עוצמת את עיניי.
'אולי כדאי באמת שאשן קצת' חשבתי לעצמי.

עיניי ניפקחו לאט-לאט, הרגשתי מסוחררת.
ורק עכשיו שמתי לב שאני מטלטלת. "ברנדון?" הבנתי שהוא זה שנושא אותי, ורץ, ככל הנראה.
"הכל בסדר," הוא לחש. "הם מצאו אותנו?" הבנתי לבסוף. הוא רק הנהן, ממשיך לרוץ.
לבסוף הגענו לעיר, והוא הוריד אותי כדרישתי.
"בואי," משך בידי עד שהגענו לאחד הבתים הקטנים שבעיר.
הוא נקש על הדלת, שאותה פתחה כמה שניות לאחר מכן אישה מבוגרת, עם מבט תמים ואדיב.
"ברנדון," היא קראה. פניה הביעו אושר. "אנני," הוא חיבק אותה, והיא קראה לנו להיכנס לביתה -
שניראה יותר גדול מבפנים. "היא כמו אמא בשבילי," הסביר ברנדון,
בעוד היא מסדרת מעט את חדר האורחים.
"תרצו תה?" היא שאלה, ומבלי לשמוע תשובה פנתה למטבח.
"היא נראת מאוד נחמדה." אמרתי בכנות. "במיוחד... אליך." שלחתי אליו מבט חושד.
"אני מבטיח לך שלא עשיתי כלום." הרים את ידיו כחף מפשע. "טוב." נאנחתי, מתישבת על הספה לידו.
אנני חזרה עם שלוש כוסות תה, והיתיישבה על הכורסא הסמוכה.
"אני מיתנצלת שאין עוגיות או משהו שיתלווה לתה, לא ציפיתי לאורחים." היא היתנצלה בנימוס.
"לא, מה פתאום, מאוד נחמד מצידך לארח אותנו בכל מקרה." עניתי, מחייכת.
"תשארו פה?" היא שאלה, בקול שמביע את רצונה.
"אם זה לא יפריע לך." ברנדון ענה. "כמובן שלא!" מיהרה למחוא.
אני מבינה עכשיו למה היא כמו אמא לברנדון, רק כמה דקות איתה ואני כבר מרגישה תחושת ביטחון.
לא שעם ברנדון אני לא מרגישה בטוחה, אבל... זה שונה.
זאת תחושה שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן.
"אז... ברנדון, זאת חברה שלך?" אנני שאלה בטון רומז.
"חברה? כן. בת זוג? לא." צחקק ברנדון, גורם גם לנו לפרוץ בצחוק.

לאחר שסיימנו לשתות את התה, היא הראתה לנו איפה חדרי השינה,
ומיהרה לוודא אם אנחנו זקוקים לעוד משהו. "לא, אבל תודה רבה לך, אנני." מיהרתי להרגיע אותה.
"תתלווי אליי מחר לקניות?" היא שאלה, מביטה לעבר החלון ורואה שהחשיך כבר.
"כמובן." חייכתי, היא פנתה לצאת מהחדר. "לילה טוב." היא אמרה מחוייכת, מכבה את האור.
"לילה טוב." עניתי נישכבת על המיטה והיא סגרה את הדלת.

אוי, עכשיו אני שמה לב שהוא יצא נורא קצר O :
סוריי ><
הפרק הבא יהיה יותר ארוך, מבטיחה ♥

כנראה ביום שני הפרק יעלה, אם זה מעניין מישהו XD
מקווה שלא יתעכב כמו הפרק הזה ><

*אם מישהו מעוניין שאני אוסיף אותו לקוראים הקבועים, שרק יכתוב ^^*
(חחחח כאילו שמישהו באמת ירצה :P לא נורא XD שווה לנסות)