נורא מצער אותי לגלות פתאום שהאתר נסגר.
אולי לא הערכתי אותו מספיק, ואולי לא שיתפתי מספיק, ואולי זה היה רק מקום לפורקן כעסים ורגעי רגש עזים שחלפו, אבל הבלוג תמיד היה שם כשהייתי זקוקה לו.
איכשהו סמכתי על זה שהוא יהיה קיים תמיד, שאוכל לחזור ולראות את השינויים שעברתי, לקרוא את מי שהייתי, ולהשוות למי אני עכשיו.
נראה שזהו לא הגורל, וגורלו של הבלוג להיעלם מהרשת לתמיד.
גיביתי, אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. חלק מהחוויה היה העיצוב, הרשימות, הפרטים הקטנים. להיכנס ולקרוא בלוגים של אנשים אחרים הפזורים בכל רחבי הארץ והעולם, בגילאים הכי שונים שיש. לראות שאני לא היחידה עם בעיות, ולראות שיש תמיכה ורצון לעזור גם בלי שידעו מי את.
אז בגדול? תודה לכל מי שנכנס איי פעם, כל מי שקראה, מי שהגיב ועודד. תודה לכל מי ששיתף וקיים בלוג באיזה נושא שלא יהיה. תודה על המאמצים של העורכים וכל מי שהיה אחראי על ישראבלוג איי פעם, אמנום מעולם לא הרגשתי בנוכחותכם, אבל הייתם חלק חשוב בהכל.
אני מודה מאוד על כך שהבלוג היה, ואומנם הוא נפתח סתם ככה, כי חברה שאיבדתי קשר איתה לפני שנים התעקשה על כך, הוא היה לי מאוד שימושי, יותר ממה שהייתי מתארת לעצמי באותה תקופה. אז תודה גם לך, שגרמת לי לפתוח בלוג בישראבלוג.
מה היה בשבילי החלק הכי עצוב בתהליך המוות האיטי של האתר? כשסגרו את הקטגוריה של "תמונות בבלוגים". היא הייתה האהובה עליי.
שלום ולא להתראות בלוג יקר (: