עוד שניה סוגרים את האתר ו14 שנים ימחקו להם ככה פתאום!

אני כותבת כאן מגיל 16 ואני בת 30 היום, פאאאאק. I'm getting old.

אז ברוח הTeen Spirit, אני חוזרת קצת למרמור.

דכאון של גיל 30 זה דכאון כי לא הספקתי לעשות את כל הדברים שרציתי ולא הגעתי לאן שרציתי להגיע.

אני לא נשואה.

אין לי ילדים.

אני לא בזוגיות.

אני לא בקריירה מוצלחת שחשבתי שאני אהיה, יש לי אחלה עבודה ואני מרוויחה טוב, אבל אני לא בדרג בכיר או ניהולי כלשהו.

אין לי תואר. אני מקווה לסיים, התחלתי עכשיו את השנה האחרונה, אבל אני ככה קרובה שיעיפו אותי, בגלל כמה קורסים חוזרים. אני רק יכולה לקוות שאצליח לעבור.

אין לי סכום נאה בחשבון, כי השכלתי לבזבז את רובו בכל שנות ה-20 על מגורים בת"א, נסיעות לחו"ל, שופינג ושאר שטויות. יש לי איזשהו חסכון, אבל הוא רחוק מלהגיע למצב שאקנה בית.

אני לא רזה.

אני עדיין גרה בארץ.

נראה לי שמה שהכי מדכא אותי זה הרווקות וכמה שאני מרגישה רחוקה שנות אור מלהכיר את אהבת חיי.

כל דייט או קשר אחר שמתחיל בציפיות ונגמר באכזבות, פשוט מבאס אותי. אני רווקה כבר כמעט שנה וחצי, פאק, זה מרגיש לי כאילו יצאתי מהזוגיות האחרונה שנמשכה שנתיים וחצי ממש עכשיו. 

בינתיים אני מקבלת רק פניות מבחורים לא אטרקטיביים ואלה שכן, זה לא מתקדם לשומקום.

אז נכון, אפשר להתפשר ולצאת עם גברים כעורים או לוזרים, אבל למה לי? מה יצא לי מזה? זוגיות פושרת שאין בה טעם לחיים? זוגיות שאני ארצה לבגוד? לא רוצה את זה. רוצה להתאהב. וכן, זה חייב להיות גבר שנראה טוב, שעשה משהו עם החיים שלו ושיהיה בעל לב טוב ושיהיו לנו תחומי עניין משותפים.

אני בסך הכל מקיימת את מה שאני דורשת.

נשאר קצת להיות אופטימים, אבל וואלה זה קשה.

לא יודעת איך נשארים אופטימים אחרי כ"כ הרבה אכזבות.