לא, אני לא בהיריון.
9 חודשים מאז שנפרדנו. לחשוב שיכולתי להיות אשת איש, אישה נשואה.
הוא הביא לי טבעת ובחרתי לא לקחת אותה.
נראה כאילו עשיתי הולד על החיים שלי.
חזרתי לגור אצל אמא שלי, פיטרו אותי מהעבודה, חתמתי אבטלה, התדרדרתי בלימודים בטירוף (נכשלתי בקורס מפגר ויש לי עוד 3 מועדי ג' שלא ברור איך אצלח אותם), עשיתי הרבה סקס, יצאתי לאלפי דייטים, התאהבתי, נשברתי, שתיתי מלא אלכוהול ועישנתי את עצמי למוות.
רגרסיה מטורפת.
אין ספק שזו הייתה תקופה שבורה לגמרי ואכולת כאפות ומשברים.
הכל מרגיש פאקינג תקוע.
אבל לאט לאט, אבל ממש לאט, דברים מתקדמים.
מצאתי דירה משלי סופסוף, בטח אחתום על חוזה חדש כבר שבוע הבא.
פתחתי מיני מיני עסק, אבל היי - משהו משלי.
סגרתי את המינוס ואני אפילו בפלוס קטן ונחמד מזה שנים.
התנדבתי ואני עדיין מתנדבת בכל מיני מקומות. צריך לעשות קצת מעשים טובים בעולם.
אני יוצאת עם בחור חמוד, כבר כמעט שבועיים (שזה די כלום, אבל זה הכי הרבה שהיה לי בשנה האחרונה...).
עכשיו נותר לי להתחיל לחפש עבודה, ולקדם את עצמי מקצועית ולהתמקד בלימודים.
ואהבה, את זה אני הכי רוצה. אני כ"כ רוצה אהבה שאני מסוגלת לזרוק את הכל...
אני יודעת, זה גרוע ועל הפנים - אבל מה לעשות שזה הדבר שהכי מרגש אותי בעולם.
כאילו, אם הייתי מוצאת עכשיו מישהו מדהים והיינו מתאהבים מעל הראש והוא היה גר בחו"ל, לא הייתי חושבת פעמיים ועוברת וזורקת הכל.
אלא אם כן, הייתי יוצרת משהו משל עצמי, איזה קו נעליים או בגדים. אבל אני לא יכולה לעשות את זה עם הלימודים.
אני בנאדם טוטאלי, אני לא יודעת לעשות כמה דברים במקביל, אז עדיף שקודם אסיים ללמוד ואז אעסוק בהגשמה עצמית.
הגשמה עצמית היא בטופ של פירמידת מאסלו, כמה שזה נכון...
אבל קשה כל פעם להיפתח ולהיפגע. להתאכזב. הגבר האחרון שהתאהבתי בו ממש שבר אותי. זה שכתבתי עליו בפוסטים האחרונים.
כוסאמק.
למה זה ככה? למה כל פעם שאני מתאהבת במישהו חזק לא יוצא מזה כלום?
כל העסק הזה של האהבה פשוט מדוד לפאקינג זכייה בלוטו...
עכשיו הפוסט הזה גרם לי לדמוע.
אני באמת רוצה שזה יעבוד עם הבחור החדש אבל אני כ"כ מפחדת... שוב להיפגע, שוב להיזרק, שוב להישבר.
מה ביקשתי.
ואני ממש רוצה כלב קטן וחמוד, שיהיה שם בשבילי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
