אז הגעתי למומלצים וזה הסעיר את עולמי כי שום דבר לא קורה בחיים שלי.
לא במדויק, אבל כן נחמד "לחזור קצת הביתה" ולראות שאפילו יש מי שהתגעגע.
אתמול בצהריים עליתי לחדר שלי והגעתי למסקנה חשובה מאוד לגבי החיים שלי: אני לא זקוקה לבדיקה גנטית בשביל לדעת שאחותי מאומצת. מספיק לי הפתיח של "הרווק" עם דודו אהרון שאני שומעת מעבר לדלת שלה.
אתמול נסענו לבקר קרובי משפחה (לא מוכרים בעליל) שגרים בצפון כטובה אישית לסבתא שמתבאסת שאנחנו לא נמצאים בקשר מתמיד עם כל 900 האחים שלה (אני באמת לא מבינה מה קרה להם שם לפני 70 שנה שכל משפחה הייתה פשוט חייבת להביא לעולם כמות ילדים שתמלא את קיסריה) והצאצאים שלהם. העניין הוא שתמיד יש לי פחד כזה שאם סבתא תמשיך להכיר לי את כל האנשים שיש לי איתם אבות משותפים אני אגלה שלא נשאר לי כבר עם מי להתחתן בארץ ואאלץ להגר לניו זילנד.
בכל מקרה גילינו את מה שהיה ידוע מראש- מדובר במשפחה עם 2 בנים (אחד בן 14 ואחד בן 6) וכל אחד מהם יותר מחורפן מהשני, כיאה למשפחה שגרה באיזה מלונה בצפון ומגדלת את הירקות שלה בעצמה -שאין לי ספק שמורעלים באיזה "אוויר פסגות" שגורם לאנשים להרגיש שזה לגיטימי להגיש לאורחים יין שהם הכינו בעצמם עם כפות רגליהם האלוהיות. לרוויה, תיחנקו.
כשנסענו בחזרה לאזור השפוי של ישראל (אם יש כזה) אפילו סבתא הרגישה שזו הייתה טעות לגרור את כולנו אליהם, אז היא הצטרפה איתנו לסשן ריכולים. הבעיה היא, שלסבתא שלי יש דרך משלה לרכל: "ראיתם את הילד הגדול שלהם? הוא פשוט הילד-צ'אפחות של כל המשפחה!"
כן סבתא, את צודקת סבתא, אמרתי לך לא לשתות מהיין שלהם.
בכל מקרה, חזרתי הביתה ונזכרתי שיש לי איזה פוסט במומלצים, והוא הפוסט היחיד שאין בו שום תמונה דרמטית אלא סתם לימונים, ושאלתי את עצמי אם זה הופך אותי לבלוגרית נחותה יותר. אבל יודעים מה? לימונים כבודם במקומם מונח, ואפילו אחד השירים הנחמדים ביותר שיש נכתב עליהם.
אבל חוץ מהמשפחה - גם אני עצמי בנאדם קצת פסיכי. לפעמים אני מרגישה צורך להגיב לעצמי תגובות נאצה ולראות אם מישהו יגן עלי, אבל אז אני מבינה שאף אחד לא יגן ואני אשאר עם תגובות מעליבות בבלוג ואדע בדיוק מי האידיוט שכתב אותן. נו טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Georgia947