לא מאמינה שזה קרה.
אחרי שנים של חוסר משמעות של יום האהבה, של יום דכדוך ורווקות, יום של חגיגת הציניות, של סרטים וגלידה -
בפעם הראשונה ליום האהבה הייתה יכולה להיות משמעות אדירה מבחינתי.
אני מניחה שאם ביקשתי לעשות את "השיחה" הזאת אולי באיזשהו מקום צפיתי את זה שזה לא יגמר טוב,
אבל הסיטואציה כאבה יותר מהכל.
השאלה שלי, התשובה הפוליטית שלך, שנשמעת עדינה ומתחשבת אבל מכילה בתוכה אפס כוונות מלוות בסטירה לפנים, הניסיון העלוב שלך לנחם וההתעוררות שלי - אתה לא תשבור לי את הלב וגם תשאר לחבק אותי ולהגיד לי שהכל בסדר. יאללה, קום ולך.
ביקשת שלא יהיה בינינו ניתוק עכשיו. שלפחות פעם בחודש נדבר.
אני לא רוצה ולא צריכה תזכורת לקיום שלך. אני מעדיפה לשכוח אותו ולהמשיך קדימה.
בהתחלה היססת אם ללכת. ידעתי בדיוק שמתרוצצת לך בראש הדילמה אם חוקי ללכת ככה כשאני בוכה, ואם אתה לא רוכש לך פה אויבת שלנצח תנקום על אותו הרגע בו עזבת.
תאמין לי, טוב שהלכת. אתה תמיד מנסה להיות עמוד התווך של כולם ואתה לא מבין הרבה פעמים שזה פשוט לא נחוץ.
כמו שאתה רואה, אני לא בדיוק "שבורה".
אני מניחה שאם הייתי שבורה, אז הייתי עכשיו במיטה, לא מדברת, בוכה, בוהה בקיר.
במקום זה אני כותבת כאן קצת עלייך, ועוד מעט אני אלך לאכול משהו, ואצא עם חברות.
אז כנראה שהלב שלי לא בדיוק שבור, יותר נכווה קצת, וזה כנראה ישאיר צלקת אבל בסוף אני אהיה בסדר.
רק תעשה טובה ואל תתקשר. ואל תשלח הודעות. או שאולי תשלח הודעות, כדי שאני אוכל להתעלם מהן, ולפחות לדעת שאתה כן אוכל את עצמך קצת על מה שהיה.
בפעם השניה בחיים שלי פתחתי את הלב בפני מישהו. הראשונה הייתה בכיתה ד' ונגמרה בצורה נוראית.
ועכשיו, אמרתי בדיוק מה אני מרגישה, מה אני רוצה, ובתגובה קיבלתי שתיקה דוקרת ואז את התשובה שלך, מגמגמת ומפחדת כמו תמיד.
בקיצור, אני חושבת שהבנתי את הפואנטה.
איזה יום מסריח זה יום האהבה...