אז עברו כבר חודשיים -
לא הרבה זמן אבל מספיק זמן בשביל להשתגע,
מספיק זמן בשביל לשאול את עצמי איך עוד לא עבר אפילו יום אחד בלי לחשוב עלייך? יום אחד בלי לפתוח את השיחות בינינו?
לפעמים הייתי פותחת אותן בשביל לבהות ולראות מתי אתה מחובר. לא בשביל לשלוח הודעה, כמובן, אלא בשביל לאכול סרטים - למה אתה מחובר לוואטספ ב11 וחצי? ולמה כבר רבע שעה באופן רציף? מי האדם שהצליח לרתק אותך לשיחה ב11 וחצי בלילה ברמה כזו שאתה אפילו לא מחשיך את הטלפון בין הודעה להודעה, או יותר נכון - מי הבחורה?
לפעמים פתחתי אותן בשביל לשקוע קצת באשליות. בימים שבהם הייתי הכי מרוסקת, והסכמתי עם עצמי שאני מרשה לטבוע בקצת אשליות רק בשביל רבע חיוך שיחזיק ל4 שניות.
אז הייתי מסתכלת בהודעות הישנות, כאילו לא קרה כלום, חווה את הרגעים ההם-
הרגע ההוא שהתגעגעת ממש, ובמשך שעתיים ניסית לעשות הכל בשביל שניפגש כמה שיותר מהר, ברגע שאני חוזרת.
ברגע ההוא שהייתי באמצע עבודה ושכחתי לענות ונלחצת שקרה משהו ושאני כועסת.
ברגע ההוא שבכיתי וכעסתי וספגת וניחמת.
אז נשברתי פעמיים. מודה. דווקא לא ברגעים הכי קשים אלא ברגעים הסתמיים, תמיד בלילה, שאני רואה שאתה מחובר ומסתננת המחשבה "אולי אני פשוט אשלח הודעה סתמית כזאת? איזה רע זה כבר יעשה?" ולפני שהשכל סיים את הריצה שלו אל היד ההודעה כבר בדרך אלייך.
ותמיד ענית בדיוק כמו שרציתי. תמיד נחמד, תמיד מתנהג כאילו רק חיכית להודעה ממני. תמיד משקר שנלחמת בעצמך כל כך הרבה שלא לשלוח אחת בעצמך.
אבל העובדות הן כאלה - אני בסוף שלחתי את ההודעות האלה ואתה לא. אני נשברתי, אתה לא.
בפעם השניה שנשברתי הייתה נקודת מפנה.
בחיים לא הצטיינת בטאקט. האמת היא שלפעמים הדברים שאתה מוציא מהפה כל כך אידיוטים שיש לך מזל שאתה יכול להסתכל על הפנים שלי ולהבין איך השטויות שאתה אומר נתפסות, ואז ישר מתקן.
אבל בוואטספ אין הבעות פנים, ואם אתה לא רואה את הדמעות שלי הן לא קיימות מבחינתך, וככה בלי לשים לב, פשוט אמרת לי, חד וחלק, חודש אחרי שנפרדנו- "אני חושב שהתגברתי עלייך."
אם היית רואה מה קרה אחר כך... אם רק היית רואה.
ובכלל לא הבנת את המשמעות של מה שאמרת.
כמה דקות אחר כך ניסיתי לתקן, זה לא מה שהתכוונת, אתה עוד עצוב, אבל בחיאת? אין דרך לתקן את זה. ואת זה אני לא אומרת מכעס, זה נאמר מעצב.
אתה התגברת, והנה אני. חודשיים, סמרטוט ריצפה.
מידי פעם אתה שולח הודעות,
סתם ככה, כשאתה נתקף געגעוע. אבל אלה הודעות סתמיות, אתה סתם רוצה לדבר לרגע, להפיג את הגעגוע, ואז תלך,
ואני אשאר סמרטוט.
אני מנסה להבין למה כל כך קשה לי להתגבר.
באמת היית כזה מדהים? כזה בלתי נשכח? איתך החיים שלי היו מושלמים?
חד משמעית לא. היית כל כך מעצבן, והכעסת אותי, ולא התייחסת אליי, ולא ממש התאמנו.
ככל הנראה חשבתי עלייך מאז שהלכת פי 100 ממה שחשבתי עלייך כשהיינו ביחד, לא משנה באיזה שלב.
אז לא, לא היית כזה מדהים.
אז למה אני עדיין ככה?
חשבתי על זה המון, ואני חושבת שזה פשוט פחד מה"לבד".
יותר מידי זמן של לבד, ואז באמת והפגת את הלבד, ועכשיו זה שוב לבד אבל לבד אחר.
לבד של מישהי שיודעת מה זה ביחד.
אני שונאת את הלבד, אני שונאת לראות שאתה נהנה. אני שונאת להעמיד פנים שאני נהנית.
אבל אני מרגישה את הסמרטוטיות מתקרבת לקיצה.
בעיקר כי נמאס לי ממנה, ונמאס לי מעצמי הסמרטוטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Georgia947