בעוד שבוע אני אהיה על מטוס
טיסה של מיליארד שעות למרכז אמריקה
"הטיול הגדול"
משהו שאני אמורה להתפוצץ מרוב התרגשות לקראתו
רק שאני לא יכולה אלא להרגיש שאני לא מטיילת, אני בורחת.
אני מסתכלת סביבי ולא בטוחה ממש מה נשאר לי פה;
עזבתי את העבודה המסריחה שלי, שם ציפו כנראה שאשאר להגיש קפה מגעיל בשכר מיקרוסקופי לנצח נצחים
נעזבתי על ידי האדם שאהבתי יותר ממה שחשבתי שאפשר, לאחר ששיקר לי והתייחס אליי כמו לסמרטוט ריצפה
והיום מה שנשאר לי זה לעשן בשרשרת במרפסת אל מול תמונות באינסטגרם שלו ושל החברה החדשה שלו מטיילים בישראל, בעוד שאני בעיניו מתה והוא אפילו לא מסכים לדבר איתי.
מערכת היחסים שלי עם ההורים שלי נהרסה לחלוטין.
הם הצליחו ליצור איכשהו את השילוב המושלם בין להזניח את הילד שלך לחלוטין לבין להציק לו בצורה בלתי פוסקת דווקא בדברים שהוא לא מעוניין לשמוע.
החברות שלי כולן בשלב דומה- כולן עובדות וחוסכות, כולן בדיוק לפני טיול או אחרי טיול, כל אחת ואחת בשלב ה"לעבוד עד המוות ולטוס".
אני חושבת על הטיול הזה ומה יקרה לי בו, ולא יודעת מה יותר קשה:
ללכת לישון בתוך ציפה של שמיכה בצריף בגואטמלה במחשבה על כל הדברים הטובים שהשארת מאחורה בארץ,
או ללכת לישון שם במחשבה שכאן לא מחכה לך כלום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Georgia947