סתם נו, נראה לכם שמישהו יעיז לרשום לי בתעודת זהות "פריסיליה" ויתחמק מנקמתי?
החלק העצוב הוא שאפילו לא נשאר לי זמן להנות מהמחלה שלי.
הרי ידוע שהמטרה של מחלות היא לרדת במשקל ולעשות מרתונים של סקראבס.
יש לי מחר מבחן שאסור לי בשום פנים ואופן לפספס (להיט!) ועוד מחוייבויות אחרות ונוראיות עוד יותר שעליי לעשות בזמן שאני חולה.
מי שמע על מצב כזה שנערה בת 16 לא יכולה לעשות חיים כשהיא חולה, כי יש לה דברים לעשות?
מה אני, ראש הממשלה?
הרי כולנו יודעים שאם הייתי ראש ממשלה, היה מתפתח טבח-עם ברגע שמפגינים עם שלט היו אומרים לי שאני גרועה, וכל המדינה הזו הייתה הולכת לאבדון.
אבל אין לכם מה לדאוג, אני בחיים לא אהיה ראש ממשלה. כולנו יודעים שאי אפשר להיות ראש ממשלה אם אין לך קרחת חלקית או מלאה. או שם קליט כמו "ביבי".
למרות שאם קרחת הייתה הקריטריון היחיד לראשות הממשלה, כבר היינו כולנו עבדים במפעל לגרעינים שחורים תחת מרותו של הדיקטטור רון קופמן.
או עבדים במפעל לייצור זמרים של הקיסר צביקה הדר.
או מיליוני בובות מהנהנות שיעשו "כן" עם הראש בכל פעם שפבלו רוזנברג (שתוארו הרשמי יהיה "סולן מלכותי") ישאל אם הוא ארגנטינאי מגניב (חבר'ס, האיש בארץ מגיל 6. 41 שנה בישראל זה מספיק זמן להיפטר מהמבטא המקסים אך כבר לא כל כך רלוונטי ולהפסיק לדבר על צ'וריסוס בקול געגועים. לך לטיב-טעם, למען השם.)
אז הנה אני יושבת בבית ומחזיקה אצבעות או להבריא או להיכנס לקומה של שבועיים שתפטור אותי ממבחנים, הדרכה, וצפייה בפרקים של דורה כי אני לא מסוגלת לקום מהספה ואחותי הקטנה לא תוותר על המנה היומית של "ילדים חמודים, מה זאב משאיר על החול - עקבות או עוגיות?"
אז חברס, אני משאירה אתכם עם הזכות להגיב ולפרגן,
עם שיר שנפלא להיות חולה איתו (בעיקר כי הוא לא שואל אותי איזה מהדברים הבאים הוא אדום: מים, חול, חבל-תלייה או תות)
ועם השאלה: מי עוד קירח, ועלול להתעלל בנו באופן יצירתי אם הוא ישלוט במדינה? (ואיך, כמובן!)
והפעם הבטחה - 2 התשובות הטובות ביותר יופיעו בפוסט הבא!
עד כאן להיום, שבוע טוב ושתשרדו את החורף בחיים - אחרת מי יוכל להעיד שידעתי לפני כולם שאם נעריץ את צביקה הדר יותר מידי, זה עוד יתנקם בנו בחזרה? ;)
יש פוסט מסויים שמסתובב לי בראש לא מעט זמן, והגעתי למסקנה שהגיע הזמן להוציא אותו.
אני, נערה בתיכון, נחשבת לעוד ילדה אחת מ"דור הטלנובלות". כמובן, לא כולנו צופים או צפינו בטלנובלות, אבל רוב מעריצי הטלנובלות בימינו הם כאלה שהתחילו עוד מההתחלה, יחד איתי, והמשיכו לעקוב באדיקות למשך שנים.
הנה הרשימה המלאה (אני חושבת) של כל הטלנובלות שציפיתי בהן...
קטנטנות
פינת אור
בובה פראית
חברים לנצח (מקסיקני)
המורדים
פלוריסיינטה
אמי (מקסיקני)
רבלדה (המורדים המקסיקני)
אלמה פיראטה
רולאבוגן
רומאו ויוליה
פטיטו (עונה ראשונה, אחר כך אפילו לי נמאס מהמשחק הגרוע והעלילה ה"מקורית")
כמעט מלאכים
לא מעט דברים, שמלווים אותי עוד מכיתה א' (למי שמבין בעניינים האלה, בקטנטנות התחלתי לצפות רק מהעונה ה4 בזמנה הייתי בכיתה א', כי לפני זה לא ידעתי לקרוא את התרגום...) ועד היום, לצפות באיזה קליפ ישן מעורר בי רגשנות מטורפת, שקשה לי להאמין שמשהו אחר אי פעם יגרום לי.
גם אם היא לא הייתה מתה, היא הייתה גורמת לי לבכות כרגע.
אני חייבת להודות, גם בדבר הכי מושלם יש חיסרון. ידוע.
אני חושבת שהחיסרון היחיד והגדול ביותר של החלום בהקיץ הזה הוא שהטלנובלות האלה גרמו לי להאמין ברעיון מטופש ולא ריאליסטי של "החיים יפים", "העולם מחולק לאנשים טובים כי הם פשוט טובים ושום דבר לא יגרום להם להיות רעים ולאנשים רעים שהם פשוט רעים", וכמובן, הקלישאה הגדולה מכולן "הטוב תמיד מנצח".
אבל האם זה היה שווה את זה?
בוודאי. כמובן. ברור. ללא ספק.
חוץ מהיתרונות הפחות ריגשיים, לדוגמא העובדה שבזכות הטלנובלות למדתי שפה (אפילו שתיים, בערך)
יש את היתרונות החשובים באמת. ויש עשרות.
הרעיונות התמימים והמוסיקה הנעימה של הסדרות, עזרו לי לעבור מיליון ואחד זמנים קשים שהיו לי, לעיתים אפילו בלי לדעת שזה מה שמעביר אותי.
היום לדוגמא, אני מסתכלת אחורה לפעמים, וחושבת לעצמי "איך לעזאזל עברתי את בית הספר היסודי? לא הפסיקו לרדת עליי, לצחוק עליי, להגיד לי שאני מכוערת. איך בכיתי, אבל בכל זאת הצלחתי להצליח להראות את הפרצוף שלי בבית בספר יום-יום, שנה אחר שנה?"
ואז אני נזכרת, בשיר עליז (לא גיי) אחד, מיוחד כזה, שלא נמחק לי מהראש גם 11 שנים אחרי;
הטלנובלות לא אכזבו, הן התקדמו יחד איתי, בגיל ההתבגרות שבו תגידו מה שתגידו היה מבלבל וברובו הייתי פשוט עצבנית על העולם (לפעמים אני עדיין, כולה בוגרת בתיכון)
כן, חימם לי את הלב לדעת שאני לא לבד.
הטלנובלות סיפקו לי שירים להתחבר אליהם, בנים לחלום עליהם, בנות לחלום להיראות כמותן, ואת היכולת להתחבר לרגש ולבכות כשסילקו את ילדי בית היתומים המסכנים מהבית שלהם (כן אני מודה, "בית יתומים" זה לא מושג נדיר ברשימת הטלנובלות שלמעלה)
אותי הן לא ניתקו מהסביבה, כי חלק מהזמן הסביבה אהבה את הטלנובלות כמוני. וכשהיא לא, הייתי צופה בשביל עצמי, לא חולקת עם הסביבה. זה לא חטא, אבל לא צריך לברבר על זה כל 5 דקות.
במקרה, יצא שהטלנובלות ליוו אותי גם במהלך אהבתי הראשונה, ושוב תרמו לי פלייליסט מכובד לחשוב עליו.
גם אם אתם לא מכירים, קשה לי להאמין שלא תבכו בזמן צפייה בדבר הבא:
-כן, אלה הזאטוטים שצמחו להיות החבר'ס מ"כמעט מלאכים"...
אפילו כשהרגשתי כאילו אני כלום, כאילו החיים הם חרא עמוק עמוק עמוק ואין לי מקום, גם אז מצאתי נחמה:
כשרבתי עם חברים, שיצאתי חרא, ונפלו עליי שירים כמו משקולות ענק על המצפון שלי. וככה פתרה הפנטזיה את המציאות, וגרמה לי ללכת ולהתנצל כמו ילדה גדולה (מתורגם!)
אבל בסופו של דבר, גם הטלנובלות השתנו בהתאם למציאות, והודו באמת המרה: החיים הם לא טלנובלה.
ולא, זה לא גרע מהן. זה רק הוסיף. היה נחמד לראות שאולי החיים שלי לא כל כך שונים מהחיים של הבנות המתוקות והתמימות שם.
"כי פיות לא קיימות, לא נסיכים ולא חלומות, כי הכל שקר, כי בלעדייך אין יותר כלום"
ותאמינו. גם לי הבריזו. וכן, גם על הברזה יש להם שיר. אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו...
כשהייתי בכיתה ב', מוקפת בבנים שמדברים על כדורגל, פוגים, פוקימון וכדומה (אני חייבת לנדב עוד קצת מידע; הבנית נשארו ככה עד כיתה ז' פחות או יותר) הטלנובלות סיפקו לי מבט על בנים קצת יותר מבוגרים וקצת יותר בוגרים, שעסוקים בדבר שרציתי שיתעסקו בו יותר מכל - בנות. הם נתנו לי את ההצצה הראשונה שלי אל עולם ה"אהבה", תחליף דמיוני לבנים מהמציאות שלי. כן, פנטזיות של ילדה בכיתה ב', הכי תמים שאפשר.
אז למרות שהטלנובלות זרעו בי מיליון ואחת חלומות שלא יתגשמו, ולעיתים גרמו לי להיות אובר-דרמטית ולהקים טלנובלות מכלום, הם נתנו לי עולם מופלא (שוב דרמטית מידי, אני יודעת) שאני יכולה להיאחז בו ברגעים הקשים.
אם יש דבר אחד, אחד שתמיד היה "הקטע שלי", שתמיד הייתי בו ולעולם לא השתנה, זה הטלנובלות. זה העולם שלי.
אם אני אתנתק יום אחד? כנראה. בסופו של דבר העולם "ייבגר" אותי או פשוט ייקח אותי למקומות אחרים. אני לא אתנגד ולא אלחם בזה.
אבל בינתיים, אני לא אתן לאחרים לגרום לי להרגיש שאני ילדותית בגלל שאני לא מוכנה לשחרר דבר שעושה לי טוב רק כי אומרים לי.
בגלל זה אני גאה להיות חלק מ"דור הטלנובלות". אני גאה להיות אדם רגיש, להאמין ל"קיטש הזול" הזה שתמך בי בכל כך הרבה רגעים, ולהיסחף לתוך שירים, ריקודים ורגעים.
וזה הכל פחות או יותר. מי שלא אוהב טלנובלות, לא מתחבר, זה זכותו המלאה.
ומי שאוהב- זכותו גם כן. לדעתי זה דבר מדהים, שמוסיף לנפש של אדם. אני מקווה שתבינו ותתחברו.
זה הזמן להגיד תודה למי שקרא הכל או לפחות הרוב, ולמי ששמע את כל השירים (אין מצב שיש מישהו כזה)
ולבקש ממי שהתחבר שימליץ. אני חושבת שהטלנובלות הן דבר שנוגע בליבם של הרבה אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Georgia947