טיול אחרי הצבא.
אני רק יכולה להגיד שחייבים לעשות את זה.
טסתי מפה בנקודה הכי נמוכה שהייתי בה,
והיא מפורטת לפרטי פרטים בקטע הקודם שכתבתי,
ואני יכולה להגיד בפה מלא שהטיול הזה הציל אותי.
טסתי שבורה, מרוסקת. עוד במטוס, ברגע שהחברה נרדמה, ירדו לי כמה דמעות. דמעות שסימלו את כל הדברים הגרועים שהשארתי מאחור:
את המשפחה, לטוב ולרע, לברוח לעצמאות משכרת שאף פעם לא הייתה לי.
את האקס השטני שלי, שכנראה לנצח ישאר איפשהו בפנים כנקודה שחורה ומכוערת, מעין כתם קטן וסורר על חולצת חג לבנה, ולא נשאר לי אלא לשמוח שהחולצה הזו גם ככה מכוערת, ואיזה מזל שהוא הכתים לי את החולצה הזו בחיים ולא איזה טרנינג מסריח שאני אוהבת, ולא את שמלת הכלה שלי.
אני מרחמת על המסכנה שהוא יכתים לה את שמלת הכלה, בתהליך הכואב והבלתי נמנע שבו הוא יהפוך להיות כמו אבא שלו, וינטוש משפחה שלמה, אישה וילדים, כי כנראה שגם בגיל 30 הוא לא ידע אחריות מה היא.
השארתי מאחורה הרבה חוסרי ביטחון, דחפים למלא את הנשמה בשטויות כשהיא מרגישה ריקה.
ודבר אחד מדהים ביותר קרה בטיול הזה.
זה קרה בדיוק שבוע אחרי שהצלחתי סופית לשחרר את העבר בארץ, והחלטתי שאני לא זוכרת יותר כלום.
הכרתי אדם שבפעם הראשונה בחיי אני מסוגלת לראות בו את בעלי.
טיולים, פחיות של קובה ליברה ותאונת דרכים אחת, חשפו בפני יום אחר יום עוד תכונת אופי, הוציאו ממני עוד חיוך, וקישטו לי לי את הלב בקישוטים של חג המולד.
וכרגע הוא בארץ אחרת, למשך תקופה ארוכה, וסיפור הסינדרלה שלי מתחרבש במיליון דרכים וכיוונים שונים.
אבל אני נחושה. מסתבר שלמרות כל מה שחשבתי, אני בעצם אופטימיסטית, עטופה ב50 גוונים של שחור, כדי שלא יראו חלילה.
לפני הטיול לא ידעתי מיהו הטיפוס שמתאים לי, מיהו הגבר שאותו אני מחפשת.
עכשיו אני יודעת, הוא צריך להיות בדיוק כמוהו.
בעצם לא- הוא צריך להיות בדיוק הוא.
שיחה עם חואן, בקאסה שלו בקובה:
אני: אנחנו יהודים. אתה מכיר יהודים?
חואן: כן! בטח! קתולים!
אני: לא לא, יהודים! לפני ישו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Georgia947