Today Is The First Day of The Rest of Your Life

טיול אחרי הצבא.

אני רק יכולה להגיד שחייבים לעשות את זה.

טסתי מפה בנקודה הכי נמוכה שהייתי בה,

והיא מפורטת לפרטי פרטים בקטע הקודם שכתבתי,

ואני יכולה להגיד בפה מלא שהטיול הזה הציל אותי.

טסתי שבורה, מרוסקת. עוד במטוס, ברגע שהחברה נרדמה, ירדו לי כמה דמעות. דמעות שסימלו את כל הדברים הגרועים שהשארתי מאחור:

את המשפחה, לטוב ולרע, לברוח לעצמאות משכרת שאף פעם לא הייתה לי.

את האקס השטני שלי, שכנראה לנצח ישאר איפשהו בפנים כנקודה שחורה ומכוערת, מעין כתם קטן וסורר על חולצת חג לבנה, ולא נשאר לי אלא לשמוח שהחולצה הזו גם ככה מכוערת, ואיזה מזל שהוא הכתים לי את החולצה הזו בחיים ולא איזה טרנינג מסריח שאני אוהבת, ולא את שמלת הכלה שלי.

אני מרחמת על המסכנה שהוא יכתים לה את שמלת הכלה, בתהליך הכואב והבלתי נמנע שבו הוא יהפוך להיות כמו אבא שלו, וינטוש משפחה שלמה, אישה וילדים, כי כנראה שגם בגיל 30 הוא לא ידע אחריות מה היא.

השארתי מאחורה הרבה חוסרי ביטחון, דחפים למלא את הנשמה בשטויות כשהיא מרגישה ריקה.

ודבר אחד מדהים ביותר קרה בטיול הזה.

זה קרה בדיוק שבוע אחרי שהצלחתי סופית לשחרר את העבר בארץ, והחלטתי שאני לא זוכרת יותר כלום.

הכרתי אדם שבפעם הראשונה בחיי אני מסוגלת לראות בו את בעלי.

טיולים, פחיות של קובה ליברה ותאונת דרכים אחת, חשפו בפני יום אחר יום עוד תכונת אופי, הוציאו ממני עוד חיוך, וקישטו לי לי את הלב בקישוטים של חג המולד.

וכרגע הוא בארץ אחרת, למשך תקופה ארוכה, וסיפור הסינדרלה שלי מתחרבש במיליון דרכים וכיוונים שונים.

אבל אני נחושה. מסתבר שלמרות כל מה שחשבתי, אני בעצם אופטימיסטית, עטופה ב50 גוונים של שחור, כדי שלא יראו חלילה.

לפני הטיול לא ידעתי מיהו הטיפוס שמתאים לי, מיהו הגבר שאותו אני מחפשת.

עכשיו אני יודעת, הוא צריך להיות בדיוק כמוהו.

בעצם לא- הוא צריך להיות בדיוק הוא.

שיחה עם חואן, בקאסה שלו בקובה:

אני: אנחנו יהודים. אתה מכיר יהודים?

חואן: כן! בטח! קתולים!

אני: לא לא, יהודים! לפני ישו...

איפשהו במרחבי ישראל קיים רביבו אחד, מוכר קיוסק.

הבנאדם בא מבית לא קל ויש לו השכלה של אפונה, אבל מה? כל משפט - פנינה.

בחיים לא אשכח את המשפט הראשון שלו שהקסים אותי: "כשהחיים נותנים לך לימונים, תחצי אותם לשניים ותשפריצי לחיים בעיניים".

כבר באותו רגע הבנתי שיש פה בנאדם עם גישה זהה לשלי לקיום האנושי, ומשם נוצרה חברות אמיצה. 

בחיים לא אשכח כמה דברים עברנו יחד, מכמה צרות שנגרמו על ידי ההומור של רביבו חילצתי אותו וכמה צרות כאלה נפתרו הודות להומור של רביבו עצמו...

למשל היום הזה שנכנסה איזה גברת צעירה לקיוסק בשעת הסגירה וביקשה ספרייט, אבל רביבו כבר נעל את הקופה אז הוא נתן לה את הספרייט בחינם, היא אמרה תודה והוא ענה "מה תודה? תתפשטי!" ושנינו צחקנו המון. עד שהוא קיבל שיחה מעורך הדין שלה. אבל אז גילינו שהוא בן דוד רחוק של רביבו והעניין נפתר בהסכם בזוקות חינם לכל החיים וכיום הגברת הינה חלק פעיל בחבורת הקיוסק. רביבו הזה... כמה צ'ארם.

יום אחד רביבו אמר לי "כשאני אמות, אני רוצה שכל הלקוחות הקבועים שלי יעשו סביב הקבר שלי אוסף פקקים של בקבוקי שתיה כמחווה לזכר ימיו הזוהרים של הקיוסק" וזה מסוג הדברים שמשאירים אותך ערה בלילה (לחשב כמה פקקים צריך בשביל להקיף קבר אנושי).

בכל פעם שהייתי עצובה הוא היה שואל אותי מה קרה, ומיד מתחיל לזייף בקולי קולות שיר מזרחי שבו הזמר קורא לבחורה "ילדה" ואומר משהו על הלב שלו ועל הדמעות שלה (זאת אומרת כל שיר מזרחי שקיים). זה ללא ספק היה מדכא אותי עוד יותר אבל העיקר הכוונה.

גם רביבו, כמו רוב הערסים המבוגרים, רצה פעם להיות כדורגלן (אבל אז הוא התחיל לעשן והיו בעיות בבית ופתאום הוא מצא את עצמו נשוי פלוס 3 עם כרס בירה ועם קיוסק במקום השכלה). אני די שמחה שהוא לא הפך בסוף לכדורגלן כי אז במקום רביבו היה יכול להיות שם איזה פרץ, או בוזגלו, והם לא היו בני דודים של אותו עו"ד ולא היו מצליחים לפלס את דרכם החוצה עם בזוקות וקסם אישי, ואז המקום היה נסגר ובמקום זה היה נפתח שם עוד סניף של ארומה, וממש לא מתחשק לי עוד סניף של ארומה כי הם אף פעם לא מחפשים עובדים כשאני מעוניינת. בקיצור, מזל שרביבו שמנמן.

אם יש משהו יותר מצחיק מרביבו זה רק דבר אחד - אשתו.

היא לא יכולה להחזיק את הבחור קצר יותר גם אם היא הייתה עוטפת אותו כמו זחל ומחביאה אותו במקרר במרתף שלה.

כל דבר שהוא עושה הוא מדווח לה, הוא לא יכול להחמיא לאף יצור חי בלי לציין ש"טעימות הקובות שלך, כמעט כמו של אשתי".

לאף אחד מהלקוחות אין ספק מי באמת מנהל העניינים.

רביבו הוא גבר- גבר, עד שאומרים לו "חכה אני אספר לאשתך שטחנת שאוורמה לפני הארוחה שהיא הכינה" ופתאום הוא הופך למרגרינה, קל וצייתן כחומר ביד היוצר.

יש בו קסם ברביבו, סתם רציתי שתדעו.

****

עריכה: אני לא בטוחה מה אמורים לכתוב כשמגיעים למומלצים, בטח כשלא מצפים לזה בכלל ועושים פוסט על מוכר קיוסק שכרגע עסוק יותר בלהתעדכן במה חדש בבית"ר וכנראה לא שמע על ישראבלוג בחיים שלו.

אני מניחה שזה משהו מסוג "תודה לחברי האקדמיה שבחרו בי" (או יותר נכון עורכי ישראבלוג).

עכשיו אם תסלחו לי, אני אלך לספר לרביבו שהוא כוכב רשת בינלאומי ושהציעו לו חוזה של מיליונים באינטרנט, ואז אראה אותו מתעצבן כשאני אומרת שזה סתם בצחוק. יום טוב שיהיה. :)