מבלים בחופש? גם אני. הספה כבר קיבלה את הצורה של התחת שלי!
סתם, אני גם יוצאת מהבית מידי פעם, אני רק לא שוכחת לקחת איתי מזגן נייד (פאק, עליתי על סטארט אפ!)
אז בימים האחרונים אבא שלי הופיע בטלויזיה לא מעט מטעם העבודה שלו (לא, אני לא הבת של יהודה לוי, אלא אם כן הוא עלה 70 קילו והצמיח פרווה מאז הופעתו האחרונה)... אה, ואין לכם מה לדאוג, אבא שלי גם לא מעורב באיזו שערוריה. אם כבר, השערוריה היחידה שהוא אי פעם היה מעורב בה הייתה "מי אכל את כל העוגיות שבארון?" - סוגייה שנפתרה ברגע שראינו את השוקולד מרוח לו על הפרצוף.
בכל מקרה, היום דבר מטריד מאוד קרה במטבח:
אני: "יאללה אבא, תורך להכניס כלים למדיח"
אבא: "מה, אין הנחת סלב?"
וככה, גבירותיי ורבותיי, אנו מאבדים את אנשינו הטובים ביותר לתעשיית הבידור. וגם את אבא שלי.
אז האמת היא שמי שמתלהבים מהחופש הגדול הכי הרבה בבית הם ההורים שלי, שמנצלים את החופש בכך שהם מנצלים אותי, לנקות את הבית, להביא את אחותי מהגן, לסדר, לקפל ומה לא. פשוט מקסים.
אז בין ספה למקרר, מצאתי בחופש קצת זמן לבקר חברים רחוקים שלא ראיתי מזמן, ולהתארח (להתנחל, יותר נכון) לאיזה יומיים שלושה.
כשחזרתי, כמובן שחיכה לי האב החביב עם פרחים וגלידה:
אבא: "אז עכשיו אחרי שהיית יומיים בבית של החברה עם האמא העצבנית, נכון שאת יותר מעריכה אותי ואת אמא שלך פתאום?"
אני: "ברור! אתה לא מבין איך אני מעריכה את זה שהבאת לי כוס קולה"
אבא: "אבל לא הבאתי- אהה... קרח עד הסוף נכון?"
תותח :)
אני: "אבא אני ממש מצטערת, שכחתי ניילון בתוך הטוסטר ושרפתי את המטבח..."
-אבא חוטף שבץ קטן-
אני: סתם נו, אבל מעכתי ג'וק עם הנעל של העבודה שלך. נכון שאתה יותר מעריך אותי פתאום?"
טושה!
אגב, אם אתם שואלים מאיפה הרעיון המטומטם של "שכחתי ניילון בטוסטר" תדעו שגם אני לא מבינה, אבל משום מה כשאני מכינה טוסט ויש שקית ניילון באזור, אבא שלי נהיה אדום ועצבני ועושה לי נאום על כמה שזה מסוכן. נו טוב.
אז לא, אני לא אגיד לכם מי זה אבא שלי. בעיקר כי לא תזהו מי הוא.
אבל אם ראיתם בימים האחרונים חדשות בשעה הכי לא פופולרית (צהריים) וחיכיתם לרגע המשעמם ביותר, כנראה ראיתם אותו. ואז כנראה החלפתם ערוץ. אני מבינה אתכם, הוא לא סופר מעניין. אבל הוא מאוד מוכשר; הוא יודע שאני שותה קולה רק אם כל הכוס מלאה קרח, שאם מבקשים ממני להתקשר בחזרה אני תמיד שוכחת, ושאין להעיר אותי כשאני ישנה אלא אם מדובר במקרה שמצריך בית חולים או בפרק של 'שנות ה70'.
אבל אל תטעו, גבירותיי ורבותיי.
למרות כל הבדיחות שאני מספרת פה על אבא שלי, אני באמת באמת אוהבת את הבחור העגלגל הזה.
אז נכון, אם הוא יגלה על הבלוג הזה ועל הדאחקות שמספרים על חשבונו הוא כנראה יחנוק אותי אל מול קהל בשידור חי אחרי שמכר כרטיסים, אבל הבחור קנה כרטיסים היישר לליבי ברגע שהוא אמר שהוא יתמוך בי במשך כל הדרך להשגת חלום חיי - הפיכה לדוגמנית בית-שחי מקצועית.
אז זה הכל לבינתיים, נותר לי רק לאחל לכם שתשארו יפים - אבל אם אתם לא יפים, פשוט תישארו חכמים ואנונימיים. כמובן שתמיד אפשר להיות כמוני, יפה ואנונימית (פחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח)
סתם נו חבר'ס, פשוט תישארו אתם. בסופו של דבר כולנו נגיע למקום אליו כל האנשים המצחיקים והמוכשרים מגיעים; לרחוב. כי לתלמה ילין מגיעים רק מיוחסים, ואם אתה לא תימני אין מצב לקריירת סטנדאפ.
יש פוסט מסויים שמסתובב לי בראש לא מעט זמן, והגעתי למסקנה שהגיע הזמן להוציא אותו.
אני, נערה בתיכון, נחשבת לעוד ילדה אחת מ"דור הטלנובלות". כמובן, לא כולנו צופים או צפינו בטלנובלות, אבל רוב מעריצי הטלנובלות בימינו הם כאלה שהתחילו עוד מההתחלה, יחד איתי, והמשיכו לעקוב באדיקות למשך שנים.
הנה הרשימה המלאה (אני חושבת) של כל הטלנובלות שציפיתי בהן...
קטנטנות
פינת אור
בובה פראית
חברים לנצח (מקסיקני)
המורדים
פלוריסיינטה
אמי (מקסיקני)
רבלדה (המורדים המקסיקני)
אלמה פיראטה
רולאבוגן
רומאו ויוליה
פטיטו (עונה ראשונה, אחר כך אפילו לי נמאס מהמשחק הגרוע והעלילה ה"מקורית")
כמעט מלאכים
לא מעט דברים, שמלווים אותי עוד מכיתה א' (למי שמבין בעניינים האלה, בקטנטנות התחלתי לצפות רק מהעונה ה4 בזמנה הייתי בכיתה א', כי לפני זה לא ידעתי לקרוא את התרגום...) ועד היום, לצפות באיזה קליפ ישן מעורר בי רגשנות מטורפת, שקשה לי להאמין שמשהו אחר אי פעם יגרום לי.
גם אם היא לא הייתה מתה, היא הייתה גורמת לי לבכות כרגע.
אני חייבת להודות, גם בדבר הכי מושלם יש חיסרון. ידוע.
אני חושבת שהחיסרון היחיד והגדול ביותר של החלום בהקיץ הזה הוא שהטלנובלות האלה גרמו לי להאמין ברעיון מטופש ולא ריאליסטי של "החיים יפים", "העולם מחולק לאנשים טובים כי הם פשוט טובים ושום דבר לא יגרום להם להיות רעים ולאנשים רעים שהם פשוט רעים", וכמובן, הקלישאה הגדולה מכולן "הטוב תמיד מנצח".
אבל האם זה היה שווה את זה?
בוודאי. כמובן. ברור. ללא ספק.
חוץ מהיתרונות הפחות ריגשיים, לדוגמא העובדה שבזכות הטלנובלות למדתי שפה (אפילו שתיים, בערך)
יש את היתרונות החשובים באמת. ויש עשרות.
הרעיונות התמימים והמוסיקה הנעימה של הסדרות, עזרו לי לעבור מיליון ואחד זמנים קשים שהיו לי, לעיתים אפילו בלי לדעת שזה מה שמעביר אותי.
היום לדוגמא, אני מסתכלת אחורה לפעמים, וחושבת לעצמי "איך לעזאזל עברתי את בית הספר היסודי? לא הפסיקו לרדת עליי, לצחוק עליי, להגיד לי שאני מכוערת. איך בכיתי, אבל בכל זאת הצלחתי להצליח להראות את הפרצוף שלי בבית בספר יום-יום, שנה אחר שנה?"
ואז אני נזכרת, בשיר עליז (לא גיי) אחד, מיוחד כזה, שלא נמחק לי מהראש גם 11 שנים אחרי;
הטלנובלות לא אכזבו, הן התקדמו יחד איתי, בגיל ההתבגרות שבו תגידו מה שתגידו היה מבלבל וברובו הייתי פשוט עצבנית על העולם (לפעמים אני עדיין, כולה בוגרת בתיכון)
כן, חימם לי את הלב לדעת שאני לא לבד.
הטלנובלות סיפקו לי שירים להתחבר אליהם, בנים לחלום עליהם, בנות לחלום להיראות כמותן, ואת היכולת להתחבר לרגש ולבכות כשסילקו את ילדי בית היתומים המסכנים מהבית שלהם (כן אני מודה, "בית יתומים" זה לא מושג נדיר ברשימת הטלנובלות שלמעלה)
אותי הן לא ניתקו מהסביבה, כי חלק מהזמן הסביבה אהבה את הטלנובלות כמוני. וכשהיא לא, הייתי צופה בשביל עצמי, לא חולקת עם הסביבה. זה לא חטא, אבל לא צריך לברבר על זה כל 5 דקות.
במקרה, יצא שהטלנובלות ליוו אותי גם במהלך אהבתי הראשונה, ושוב תרמו לי פלייליסט מכובד לחשוב עליו.
גם אם אתם לא מכירים, קשה לי להאמין שלא תבכו בזמן צפייה בדבר הבא:
-כן, אלה הזאטוטים שצמחו להיות החבר'ס מ"כמעט מלאכים"...
אפילו כשהרגשתי כאילו אני כלום, כאילו החיים הם חרא עמוק עמוק עמוק ואין לי מקום, גם אז מצאתי נחמה:
כשרבתי עם חברים, שיצאתי חרא, ונפלו עליי שירים כמו משקולות ענק על המצפון שלי. וככה פתרה הפנטזיה את המציאות, וגרמה לי ללכת ולהתנצל כמו ילדה גדולה (מתורגם!)
אבל בסופו של דבר, גם הטלנובלות השתנו בהתאם למציאות, והודו באמת המרה: החיים הם לא טלנובלה.
ולא, זה לא גרע מהן. זה רק הוסיף. היה נחמד לראות שאולי החיים שלי לא כל כך שונים מהחיים של הבנות המתוקות והתמימות שם.
"כי פיות לא קיימות, לא נסיכים ולא חלומות, כי הכל שקר, כי בלעדייך אין יותר כלום"
ותאמינו. גם לי הבריזו. וכן, גם על הברזה יש להם שיר. אחד השירים היפים ביותר שאי פעם נכתבו...
כשהייתי בכיתה ב', מוקפת בבנים שמדברים על כדורגל, פוגים, פוקימון וכדומה (אני חייבת לנדב עוד קצת מידע; הבנית נשארו ככה עד כיתה ז' פחות או יותר) הטלנובלות סיפקו לי מבט על בנים קצת יותר מבוגרים וקצת יותר בוגרים, שעסוקים בדבר שרציתי שיתעסקו בו יותר מכל - בנות. הם נתנו לי את ההצצה הראשונה שלי אל עולם ה"אהבה", תחליף דמיוני לבנים מהמציאות שלי. כן, פנטזיות של ילדה בכיתה ב', הכי תמים שאפשר.
אז למרות שהטלנובלות זרעו בי מיליון ואחת חלומות שלא יתגשמו, ולעיתים גרמו לי להיות אובר-דרמטית ולהקים טלנובלות מכלום, הם נתנו לי עולם מופלא (שוב דרמטית מידי, אני יודעת) שאני יכולה להיאחז בו ברגעים הקשים.
אם יש דבר אחד, אחד שתמיד היה "הקטע שלי", שתמיד הייתי בו ולעולם לא השתנה, זה הטלנובלות. זה העולם שלי.
אם אני אתנתק יום אחד? כנראה. בסופו של דבר העולם "ייבגר" אותי או פשוט ייקח אותי למקומות אחרים. אני לא אתנגד ולא אלחם בזה.
אבל בינתיים, אני לא אתן לאחרים לגרום לי להרגיש שאני ילדותית בגלל שאני לא מוכנה לשחרר דבר שעושה לי טוב רק כי אומרים לי.
בגלל זה אני גאה להיות חלק מ"דור הטלנובלות". אני גאה להיות אדם רגיש, להאמין ל"קיטש הזול" הזה שתמך בי בכל כך הרבה רגעים, ולהיסחף לתוך שירים, ריקודים ורגעים.
וזה הכל פחות או יותר. מי שלא אוהב טלנובלות, לא מתחבר, זה זכותו המלאה.
ומי שאוהב- זכותו גם כן. לדעתי זה דבר מדהים, שמוסיף לנפש של אדם. אני מקווה שתבינו ותתחברו.
זה הזמן להגיד תודה למי שקרא הכל או לפחות הרוב, ולמי ששמע את כל השירים (אין מצב שיש מישהו כזה)
ולבקש ממי שהתחבר שימליץ. אני חושבת שהטלנובלות הן דבר שנוגע בליבם של הרבה אנשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Georgia947