עוד ביקור בישראל תם ונשלם והשאיר אותי עמוסה ברגשות ומחשבות מבלבלות. לא כתבתי כבר חמישה חודשים וגם לפני כן קצת דישדשתי. הסיבה העיקרית היא שלא תמיד הרגשתי בנוח לחלוק עם העולם את הדברים שבאמת עברו לי בראש. נכון שרב מי שקורא את הבלוג הזה הוא חבר או משפחה אבל בכל זאת.. הכתיבה כבר לא היוותה תמיכה נפשית ולכן נזנחה.

אומרים שבפייסבוק אנשים תמיד מציגים את הצדדים היפים והמוצלחים של החיים שלהם. אני מניחה שזה נכון. בלוג אנונימי אמור להיות יותר מזה אבל זה הרי לא באמת בלוג אנונימי. שלא תבינו אותי לא נכון, החיים שלי די דבש, אין על מה להתלונן באופן אובייקטיבי (סובייקטיבית תמיד יש על מה להתלונן). השאלה למה הפסקתי לכתוב חזרה על עצמה מספר פעמים בביקור האחרון בארץ וגרמה לי לחשוב שאולי כדאי לתת לבלוג הזדמנות נוספת. בלי לחץ, בלי לנסות להפיק פוסט כל שבוע אבל לפתוח אפשרות להסתכל על העולם בעיניים מתבוננות.

למה אני עושה את זה עכשיו? כשיש לי באמת כל כך הרבה דברים על הראש. אולי זה ישחרר קצת את הלחץ, אולי לא. אבל מה שבטוח אם זה גם יהפוך פתאום להיות עוד משהו שאני צריכה לעשות, זה יזנח שוב.

אז עידכון קצר למי שלא יודע: אני בהריון, חודש שישי, מצפים בכליון עיניים לבן שיוולד בתחילת פברואר, לומדת פסיכותרפיה אבל לעד מתלבטת אם המסלול הזה מתאים לי או לא, חזרתי לטפל במסגרת פרקטיקום (מוזר לטפל באנגלית ומוזר להיות מטופלת באנגלית), עובדת אצל מעצבת תכשיטים מוכשרת ונהנית מאוד מאוד מהעבודה.

בכלל רציתי לכתוב על משהו מצחיק שקרה לי בארץ אבל זה יחכה לפוסט הבא.