יום השואה הגיע, כמו תמיד התשדירים מעניינים ואני לומדת יותר ויותר, אפילו רק אם קצת יותר, עדיין יותר מפעם שעברה.

פעם ממש סבלתי מיום השואה אבל עכשיו אני מבינה יותר, אני מבינה שאנשים פוחדים לשכוח, זה עוד חיסרון של האנושות,

אחרי הרשעות, והיא השכחה.

הזילזול הזה, החוסר עיניין בדברים כאלה שקרו "לפני המון זמן"

האנשים האלה עדיין חיים, אל תדברו עליהם בעבר כאילו הם כבר מתים, האנשים האלה שצמאו בצעירותם להגיע לארץ ישראל,

שהבטיחו לקרובים- "כשנגיע לישראל..." ואלה, אגב, לא הגיעו. כי מה לעשות שלנאצים היו תוכניות אחרות.

האנשים האלה, שמצאו בארץ ישראל מגן וכוח מחודש אחרי מה שעברו, מוצאים בה דלילות, רייקנות, חוסר אחפתיות ומוות.

אני מבינה שכסף לא גדל על העצים, אבל בחייאת, אנשים לא צעירים, אנשים שעברו המון בחיים, לא יכולים לקבל קצת לחם?

לא יכולים לקבל תרופה או שתיים?

זה כמו לדעת שסבא וסבתא שמחו להגיע הביתה אבל כול מה שהם מקבלים בבית זה קקה. במילה אחרת- חרא. נדה. כלום!

אבל, זה לא התפקיד שלי. אני לא רוצה להיגרר לפוליטיקה, כי אני לא פוליטיקאית, אצלי זה פשוט תמיד יגרר למכות.

- - - - - -

היום סוף סוף חזרתי לבית הספר.

היום התחיל טוב, לא איחרתי, הכנתי שיעורי בית (וול...)

לאורך כול החופש הממושך הזה התנגנה לי המנגינה (בראש מצעד הפזמונים בראש, אגב) "תודה לאל, אני כבר התגברתי על הילד שאני אוהבת"

אבל זה לא קרה. להיפך מזה קרה בעצם, אני חושבת שבחיים לא הרגשתי מין שילוב נהדר של שנאה אהבה ורצון עז להביא למישהו בעיטה.

אוקי אוקי, אז אני וחברה שלי, איזי (איזבל)

החלטנו שהדרך הכי טובה להוציא רגשות היא בצרחה. (אבל זה לא עבד) כי אנשים לא קיבלו את זה בטוב ממש, ואני לא בטוחה שעושים את זה באמצע הכביש המהיר. זה לא נשמע הגיוני, בכול מקרה דרך הכתיבה נשמע הרבה יותר טוב, מה שגם אף אחד מהמכירים שלי לא יודע על הבלוג וזה אפילו קל יותר!

אז....בלונדי יקר (?)

אמ.....

אני מניחה שאני לא יכולה לפעמים אני רואה אותך עובר בחטף, יש לך את ההליכה המצחיקה הזאלעשות "אמ.." על הדף, למרות שכתבתי "הממ.." כבר פעמיים. (שלוש)

אני מניכה שזאת לא המטרה, אבל אתה מבין כבר? נכון שאתה מבין, שאני לא יכולה לדבר,

ואם הדף יכל היה להסמיק הוא היה הופך לאדום.

אילו. אבל לא.

ואני רק רוצה להגיד שאני מחבבת אותך.

אוהבת, בעצם, אם לדייק. כן.

ואני מצטערת אם אני לא ילדה רגילה כמו כולן, אני שונה מאוד, לא כולם מקבלים אותי, ואלה שכן, מפרגנים קצת יותר מדיי.

כן, כמו הילדה שפגשתי במחנה, שלא הפסיקה להגיד לי כמה שאני יפה. זה מביך. אבל אתה בוודאי לא יודע על מה אני מדברת,

אתה לא הייתה במחנה, למה שתיהיה? אתה לא מכיר אותי בכלל. ואני מבינה שגם אני לא מכירה אותך.

לפעמים אני רואה אותך בחטף, הולך בהליכה המצחיקה שאני כולכך אוהבת, קולית כזאת. קצת מתנשאת.

אתה יודע כמה כעסתי עליך? למה אתה לא נראה קצת נחמד יותר? אני מניכה שלא הייתי מפחדת לגשת אליך אילו לא היית נראה כאילו אתה רוצה לירות לכולם בתחת!

אבל פעם אמרו לי שגם אני נראית במבט ראשון מאוד מלאת ביטחון ואפילו קצת מתנשאת, אולי בגלל זה לא מתעסקים איתי לרוב, אבל כשמגלים עד כמה אני רכה ונעימה (ובשום אופן לא כרית) הם קצת נרגעים ומבינים שאני לא סתם עוד אחת, אני מיוחדת. ויש לי נפש עדינה ביותר.

אולי גם אתה תגלה את זה יום אחד.

אולי, לא בטוח כולכך.

לפעמים, כשאני נוסעת חזרה הביתה, אני אוהבת את הדרך הארוכה יותר, לכן אני בוחרת באוטובוס הזה. למרות שלפעמים אני צריכה ללכת המון ברגל.

במיוחד בחורף, כשירד גשם, נתתי לעצמי להירטב, כי אנשים לא שאלו "למה את בוכה ילדה" בלי הפסקה. אפשר לבכות המון המון!

לבוא הביתה לחבק את אמא ולהגיד "ואו כמה נרטבתי, תראי את האיפור שנמרח" ואמא תחייך ותלטף ותשלח אותי להתקלח.

אבל על מה אני מדברת? עכשיו לא חורף. ובכול זאת אני נוסעת בדרך הארוכה. אני אוהבת לחשוב עליך. זה מוזר? כי אני מרגישה שכן.

זה מצחיק, אתה כיתה אחת במרחק ממני ואני מרגישה שכול העולם מפריד בינינו. אתה מבין? אני בטוחה שלא...

אבל זה בסדר, אני לא כועסת.

אני רק רוצה לבקש דבר אחד בלונדי,

שנה הבאה, אני ואתה (ושאר השכבה) עולים לחטיבה העליונה, דברים משתנים, אנשים משתנים ואני פוחדת שלא נראה יותר. שאני לא אראה אותך.

אתה מוכן בבקשה לנסות ולהיות קרוב אלי? מובן שזה טיפשי, אבל זה לא המון, רק תיהיה לידי.

אתה יכול לצאת עם בנות, זה אומנם עלול לגרום לדימום כבד בלב, אבל נו....יש לי רק משאלה אחת, נכון?

תיהיה קרוב בלונדי. כי לפעמים כשאין לי כוח לבוא לבית הספר אני יודעת שתיהיה שם, שתצחק עם הבנים ותגיד שלום לבנות ואז אני אומרת :"אוקי, נלך!"

אל תלך או משהו כי אתה... את זה אני מספרת רק לך בסוד, אתה הראשון שהתאהבתי בו אי פעם.

אתה מבין? אני אסביר.

אף פעם לא חשבתי מה יקרה אם יום אחד תיגש אליי....אבל לא אחשוב ולא חשבתי בחיים על מה יקרה עם תעבור מכאן או שתיהיה לך חברה. כלומר...אני צריכה אותך, זאת לא אובססיה, אני מעולם לא הרגשתי צורך עז כולכך לבוא למישהו ולחבק אותו כמו שאני מרגישה איתך.

אבל, היי!

אתה יכול לעשות מה שרק אתה רוצה, כי הריי כמו שאמרתי...

אנחנו לא מכירים.

- - - - - - - - - - - -

*עריכה - בפוסט הבא אני אעלה את הציור שלי שסיימתי לאחרונה. תיהיו טובים איתי*