אני חושבת שאנשים משתנים, אחרים משתנים לטובה, אני מעריכה אותם כי הם אלה שמשנים את הדרך שלהם ומגלים שהקודמת לה הייתה שגויה.

אחרים משנים את דרכם הטובה ופונים אחורה, פונים לאנשים את הגב והולכים.

הולכים ולא חוזרים.

ואתם מסתכלים עליהם ולא יכולים לעשות כלום, אתם מסתכלים עליהם עד שהם נעלמים וזהו זה.

אני מניכה שבאמת זהו זה.

אני כותבת לך מכתב אחרון.

מכתב אחרון ממני ואני מצטערת.

אני מניכה שחלק מאלו שקוראים כאן לא יודעים על מה אני מדברת, בצדק.

במהלך השנה הזאת, כתבתי, לך, בלונדי יותר ממאה מכתבים, כולם שמורים בטיוטות בבלוג, יש כאן בבלוג הרבה יותר מאשר נראה למראית העין. האמינו לי.

הרבה מכתבים שכולכך רציתי לשלוח. כולכך רציתי להביא לך. מאותו היום שראיתי אותך.

ועכשיו זה האחרון ואותו אני דווקא כן אפרסם, כי סוף זאת גם התחלה שם משהו אחר משהו שונה.

אני רוצה להגיד לך תודה, אתה שינית אותי למרות שלא ידעת את זה, ולמרות שלא ידעת עלי בכלל.

ועכשיו אני לא מצטערת על זה. יום יום כשראיתי אותך דחפת אותי קדימה להצליח.

כמו אז..בחורף:

הגעתי הביתה רטובה הגשם התחיל לרדת, מבול שלם. ניערתי את המטרייה שלי ונכנסתי הביתה. חושך. הייתי לבד מזה שבועות רבים ההורים שלי לא היו בבית כשחזרתי הביתה מבית הספר. הייתי לבד.

התיישבתי על הספה וכיסיתי את הפנים עם הידיים ופרצתי בבכי חסר מעצורים על היום הנורא שעבר עלי