מי חשב שאי פעם יהיה מרוצה כולכך? כולמר, לכו תבינו. אני מניחה שזה ברור לכולם שאהבה זה דבר מוזר.

לרצות מישהו במשך כולכך הרבה זמן, לדמיין כל כך הרבה תרחישים "מה היה קורה אם..." "ואם הוא פתאום..." ואז פתאום זה קורה, ואני מוצאת את עצמי חושבת האם אני באמת רוצה את מה שחשבתי שרציתי במשך כולכך הרבה זמן. זה עצוב, עצוב מאוד. כי אם לחשוב על זה החלומות והתקוות שלנו מפסיקים להיות חלומות ברגע שאנחנו משיגים אותם. במקרה שלי, אני מפסיקה לרצות אותם.

להלן הילד, שבעיניו הירוקות ומבטא הסקסיסנובי שלו החליט לגשת ולחייך...אסור לזה להשפיע עליי. טוב, אסור כי הבטחתי לעצמי מליון וחצי פעם שאני חייבת לשכוח ממנו. כי אם אני סינדרלה אז הוא...הוא איזה צ'ארלי מהרחוב שממול. כלומר, סיפור אחר. אני רוצה את הנסיך שלי, אבל מצד שני איך זה יקרה? אני לא מטיבה לאבד נעליים ככה שיהיה קשה לגלגל את הסיפור כמו שהוא אמור להיות אם אתם מבינים למה אני מתכוונת.

אני כולכך סולדת מהזוגות הדביקים האלו שמעיזים לצאת ונראה שביציאה הם נדבקו בטעות בדבק שלוש שניות. אני לגמרי נגד! לגמרי! אבל.

אבל למה לא?! הסיפור שלי, לפחות בעיניי נראה שונה מכולם, אני מרגישה שונה מכולם. אולי זה נשמע מאוד לא צנוע מצידי אבל זה דווקא לא ככה. אני מרגישה שלא משנה מה אני אעשה זה יהפוך לתשליל מסויים שכולם ידברו עליו ומוזיקת נשמה אמריקנית תתנגן ברקע כשאני אחליט החלטות, אפול ולבסוף ארקוד בנשף עם הנסיך. זאת אומרת אני מקווה שיהיה נשף. בקצב שלי - הנסיך יחליט להתחתן עם איזה בטי שגרה ברחוב קטן בקצה המדינה והמוזיקה שלי תלווה אותם 

אז למה זה כולכך קשה? למה כולכך קשה להעז? אני שסולדת מאנשים דביקים כולכך מקנאה בהם. אני מקנאה על שהם מסוגלים להעז. אני שונאת אנשים מקריים שמתחילים איתי מתוך שיכרון חושים או סתם כדי לעשות רושם, אבל באיזשהו אופן אני מעריצה אותם על האומץ. לעולם לא אצליח להיות כולכך אמיצה. אז בסופו של דבר הבעיה היא אצלי. אני ה"רעה" בסיפור. כנראה שסינדרלה החליטה בכלל לעזוב את הנסיך ובגלל זה הוא הכיר את הבטי..או משו...

בכל מקרה אני מניחה שאני צריכה לעשות דברים בשביל לקבל את מה שאני רוצה. ואני חייתי באשלייה שהכול מגיע בחבילה עם סרט עד הבית והשליח חתיך.

חלומות.

בקיצור, כלום לא יצא ממני. אני מרגישה רווקה וזקנה גם ככה. יש לי שני חתולים ואני אוכלת הרבה אוכל סיני, אין סרט קומדיה רומנטית שלא אכלתי...סליחה ראיתי (הגלידה היא שאכלתי) וזה הופך אותי למיני-רווקה מושלמת! תודה! תודה לכולם שהייתם שותפים לסיפור הסינדרלה הכושלת.

בטוח היו מפטרים אותי מדיסני. אין!

נ.ב - אם רוצים להגיב אפשר פה, בצד הרשימות בחלון התגובות הורוד לבן :>