אני מן הסתם לא זוכרת את כל השבועות המדכאים שעברתי לכן זה לא לחלוטין נכון, מצד שני אני באמת לא זוכרת אז אני פשוט אסמוך על התחושה המתוקה שאני רוצה שהוא יגמר. עכשיו. אם אפשר. 

הייתי עסוקה כל היום בלבהות בעקרות בית נואשות לבין לרטון שאני צריכה לסדר את הארון. ולפני שעה החלטתי שאני באמת צריכה לסדר את הארון ובאמת שהתחלתי אבל הינה אני כעבור שעה יושבת כאן ובהצצה הצידה הארון עדיין מבולגן. (מדף אחד כבר לא, אבל זה רק כי החלטתי להפיל ממנו הכל רק שיראה מסודר בעין) 

וזהו זה, ארון מבולגן, עקרות בית נואשות לילות חסרי שינה אלה הם חיי. הלוואי שהיה פחות בסיס. או פחות בית אפילו. כן, אני לא בדיוק מרגישה שבא לי להיות באף אחד מהמקומות האלו לאחרונה בא לי פשוט להיות בחוץ. להיות בחוץ ולהיות לבד. אני כל הזמן עייפה ונמאס לי לענות על אותה השאלה מאוסה שכולם נותים להפיל "את בסדר? מה קרה?" "אני עייפה" היא אמרה בפעם האלף. ואני באמת עייפה, זאת לא עוד תשובה מתחמקת ל"עצובה" או כל דבר דרמטי אחר זאת פשוט עייפות. כמעט בלי שינה בכלל והרבה מאוד על הראש נראה שאני קורסת לאט לאט. הרבה מעצבן אותי ואנשים נוטים לעצבן עוד יותר, אף אחד פשוט לא מבין את הרמז ואני על הקרשים רק רוצה באמת ובתמים שיעזבו אותי בשקט. 

זה פשוט יותר מידי לכרגע, ולצערי אני לא יכולה לעצור הכל ולהגיד שאני עייפה. תפסיקו לדבר איתי, תפסיקו לנסות ליצור קשר או לשחק אותה כאילו אכפת לכם, תפסיקו להתעניין, תפסיקו להריץ הכל כלכך מהר, הכל באמת מתקדם מהר מידי. בא לי לתפוס אומץ ולהסתגר בתוך החדר ולא לצאת, לא לענות לטלפונים ולא לדבר עם אף אחד...אחח אם רק יכולתי לעשות את זה. נמאס לי מכולם. נמאס לי לנסות להבין אנשים, לנסות להתאים להם, לשמח אותם, להסביר להם, להתעצבן עליהם, להתעצבן על עצמי שאני לא תמיד מצליחה. נמאס לי, אני עייפה כבר אמרתי?