"אני בסדר" 

זה חולני להגיד את זה כלכך הרבה, אבל זה מה שאנחנו עושים, גאוני בעצם. למה? כי אז אנחנו לא צריכים לשנות שום דבר.

"אני בסדר" עם זה שאני לא אוהבת את עצמי 

"אני בסדר" עם זה שאני לא מצליחה להשיג עבודה טובה

"אני בסדר" עם זה שיש לי חובות בבנק, למי אין? אני בסדר 

"אני בסדר" עם זה שאני חולה 

"אני בסדר" עם זה שהילדים שלי לא מקשיבים לי

"אני בסדר" עם זה שיש לי בוס משוגע

"אני בסדר" עם זה שאני לא מוצאת אהבה, אני בסדר. הכל בסדר.

כולם מסתבר, מאוד בסדר. 

הדבר הגרוע ביותר זה שאנחנו מכניסים את זה לראש, לראש שלנו, זה שאנחנו בסדר עם הכל במקום לקום ולהכריח את עצמך להשתנות. אנחנו פשוט בסדר אז למה שנרצה לשנות משהו? לקום טיפה יותר מוקדם בבוקר, לנעול את נעלי הריצה זה החלק הקשה, להגיד לאנשים מה אנחנו חושבים, לשנות הרגלי אכילה, למצוא עבודה טובה יותר, להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלנו, למה שנעשה את זה אם אנחנו, אם אני, בסדר? 

אני חושבת שהשלב הראשון הוא להודות שאתה לא. זה קל. הינה אמרתי את זה "אני לא בסדר" מה זה אומר עלי? 

זה אומר שכנראה שיש דברים שהייתי רוצה לשנות, דברים שאני לא מרוצה מהם אבל מעולם לא ניסיתי לשנות אותם, השלמתי איתם תרצו לקרוא לזה ככה או לא, כל יום שדחיתי "להתחיל לחיות בריא יותר" השלמתי עם זה שכנראה אני אף פעם לא אחיה ככה, זה שלא הלכתי לבדיקות שאני צריכה השלמתי עמוק בפנים שכנראה אני תמיד יהיה חולה ואולי קצת נמאס לי לנסות להוציא את עצמי מהבוץ העמוק, אז ויתרתי ואז השלמתי, אז לא היה לי אכפת ואז לחלוטין הייתי בסדר. האמת המרה והעצובה היא שפשוט חיכיתי שיבוא לי. כן, יבוא לי לקום מוקדם בבוקר ולצאת לריצה ויבוא לי להתחיל לחיות בריא "לא היום, אולי מחר" ויבוא לי להתחיל לטפל בעצמי כמו שצריך אבל הגעתי למסקנה שזה, אף פעם לא יקרה. זה לא קרה. זה לא קורה. אף פעם לא יבוא לי לרוץ בין עשרות רופאים ובדיקות שונות אני חייבת להכריח את עצמי לעשות את זה. ואף פעם לא יבוא לי לוותר על פיצה בשביל סלט אבל אם אני רוצה להשיג משהו אני צריכה לזוז, אני צריכה להכריח את עצמי לעשות זה, צעד ראשון, צעד שני ושלישי רביעי הם הכי קשים, ההתחלה היא קשה. ההשלמה שלי צריכה להיות דבר אחד וזה ש"אף פעם לא יבוא לי" וצריך להפסיק לחכות לרגע הקסום הזה. בדיוק כשהיינו קטנים ולא היה בא לי להתקלח אבל אמא הכריחה אותי וגררה אותי בכוח ואז ממש לא היה בא לי לצאת מהמקלחת ואז אמא גם גררה אותי אחוצה, היא עשתה את זה כי לא היה בא לי לעשות את זה אז היא עשתה את ההחלטה הזאת בשבילי. ואף פעם לחלוטין לא היה בא לי לעשות שיעורים במתמטיקה כי זה כלכך לא עיניין אותי, אבל המורה עם עיני הנץ החודרות שלה גרמה לי לעשות אותן, כי זה היה הדבר הנכון לעשות שכנראה לא הייתי עושה לבד אם לא היה מה שיניע אותי, אם לא עמדה מולי מטרה. או איום, במקרה הזה. מה מניע אותנו? מה גורם לנו לרצות לעשות דברים? זה מה שצריך לברר אבל גם נדמה לי, שבאותה המידה צריך לדעת מה גורם לך לעצור, מה גורם לך להתעקב ומדכא אותך. ללמוד את עצמך מכל זוית אפשרית וגם זה דורש עבודה. 

מעטים הרגעים שאני יושבת וחושבת לעצמי צריך להתחיל לזוז, להתחיל לחיות אתם יודעים, פשוט לעשות משהו כי הכל נגרר לאט ולאט ולאט ואז פתאום אתה מבין שאם לא תזוז כאן ועכשיו אתה כנראה לא תזוז אף פעם, אבל כמו כל פעם זאת רק מחשבה שעוברת בראש, פיזית אני לא זזה. לא זזה מסדר יום הקבוע והנוח שלי שנקבע עם הזמן, סדר יום שלא אני קבעתי פשוט סדר יום שהשלמתי איתו. "נו, זה בסדר"