נוסעת ברכבת, נוסעת באוטובוס, עייפה. צבא מחורבן. מחר שוב, במשך עוד עשרה חודשים רק שוב ושוב ושוב. 

מה יכול להאיר שגרה? הכל אפור, בטח שמזג האוויר לא עוזר, דלקת הריאות שלי לא משתפרת,יש לי למה לחכות?

ואז נזכרתי שיש לי אותך. אתה שם והבנתי פתאום כמה אני אוהבת אותך. 

אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם, כי גרמת לי בבת אחת לשכוח את כל השטויות ולהתמקד בך. 

לא יכולה לתאר כמה רק המחשבה עליך גורמת לי לחזור לחיים, לקום ולצאת מזה. ואף אחד מסביב לא משנה, ואף אחד כבר לא חשוב.

אני אוהבת אותך יותר ויותר עם כל יום שעובר, מה הייתי עושה בלעדיך?