אני זוכרת את הפעמים שהיינו יושבות בפארק ונקרעות מצחוק, אני זוכרת את הפעמים שהיית מכריחה אותי לראות אחד מהסרטים הישנים של אבא שלך וכמה היינו נהנות ועם הזמן הסרטים החדשים פשוט כבר לא היו טובים מספיק, אני זוכרת את הפעמים שהיית בועטת בי כשהיית רואה מישהו חמוד, המשחק הקבוע שלנו כשהיינו יוצאות לטייל ובוחרות מישהו רנדומלי ובונות לו סיפור חיים שלם, אני זוכרת את החלומות שלך על לגור בפריז ולהשמין, לפגוש בחור שקוראים לו ז'וזף ולהתחתן באיטליה, לגדל את הילדים שלך בישראל כי רצית שהם ילכו לצבא ואז לחזור לצרפת. התכנית שלי הייתה תמיד פחות טובה, אני רק רציתי משפחה. לא ידעתי איפה אני רוצה לגור או מה אני רוצה לעשות, עם מי אני רוצה להיות, לא היה לי ז'וזף בראש או שם של מדינה ששם ארצה להשמין, אבל היה לי אותך. 

עד שכבר לא. 

זה היה היום, לפני ארבע שנים שקיבלתי שיחת טלפון שאמרה לי שהייתה תאונת דרכים ושאת כבר לא בחיים. 

אני לא בכיתי, והיית חושבת שזה מוזר כי אני תמיד בוכה. מי כמוך יודעת, היית הכתף שלי במשך כלכך הרבה שנים, היית שיחת הטלפון הראשונה שלי במשך כלכך הרבה זמן, השיער שלתוכו הייתי קוברת את הראש עד שהייתי נרדמת, הפנים שקופצות לי לתוך המודעות ומרגיעות אותי, כי היה לי אותך, פשוט היית שם, בלי תירוצים, בלי דרמה, פשוט היית שם, וגם כשלא, יכלתי בקלות לדקלם את מה שהיית אומרת לי אילו היית.