אם הייתי מסתכלת מהצד. מסתכלת על החיים שלי לגמרי מהצד כנראה שהייתי עושה הכל אחרת. הייתי לוקחת את עצמי בידיים ומפעילה את החוטים שלי שונה לחלוטין. מחליטה החלטות שונות, אומרת דברים שונים לחלוטין, הייתי מזיזה כל חוט של הגוף שלי אחרת כי מהצד זה כלכך קל לראות את הדרך, אתה רואה כל מהמורה, כל אבן שתיתקל בה, אבל כשהנוף שלך שונה אתה פועל בהתאם. ואני פשוט לא רואה כלום. 

כל אחד פונה למשהו אחר כשהוא נתקל בקשיים בחיים שלו - אני נוטה לדבר יותר מידי, אולי עם האנשים הלא נכונים בזמן האחרון. מוכרת לכם ההרגשה כשהראש שלכם כלכך מלא והאגו נעלם ואתם שולחים הודעה ובדיוק לאחר שנייה אחת העיניים שלכם מתרחבות והיד מנסה למחוק את ההודעה ו"לא לא לא למה" וכבר מאוחר מידי. אופס. ואז מגיעים הניחומים "זה בסדר, זה לא לגמרי נורא" אבל זה כן נורא כי אתה נפתח לבן אדם שבכלל לא מעוניין לשמוע אותך והרי אם לא תעשה את זה, תצתרך לשבת עם המחשבה שלא ניסית - איך תדע? אני אגיד לכם איך - תפתחו חוש שיפוט שלא בגודל של גרגיר חול כמו שלי

אני הגעתי למסקנות שלי, לפעמים צריך לוותר להרים ידיים ולהגיד "אני אשמור את טיפת הכבוד שיש לי" ואני אטפל טוב מאוד בעצמי, ללמוד להיות תלויה בעצמי שוב, חוץ מזה זה דיי מגניב למחוק כל טיפת אדם שנמצא במחשבות שלך (כאילו וזה עובד ככה) ולהגיד טוב מה אני עושה עם עצמי? 

אני יודעת שיהיה בסדר בסופו של דבר. פשוט תנו לי ספר טוב, תנו לי לראות טלויזיה עם הראש הפוך על הספה, תנו לי עוגה ממש טעימה, זמן עם אמא או זמן משחק עם האחים שלי, משחק טוב במחשב, פרקים של חברים וזמן לרקוד ואני שלמה שוב עד כמה שרק אפשר לפחות, קצת כמו לשים פלסטרים על חבורות שהכחילו זה בטח יעודד והזמן יעשה את החלק שלו.

אני לא יודעת למה אני עושה את הדברים שאני עושה. אומרת את הדברים שאני אומרת ומתחרטת עליהם כעבור שנייה בדיוק.

אני כזאת אישה. מצד שני אני לא יודעת לבשל אז זה נתון בויכוח.