היה זה שנת 2043 במדינת ישראל, כמה שנים לאחר המלחמה הגדולה עם צבאות ערב.

בגלל המלחמה נהרג כמעט דור שלם של חילונים, לעומת החרדים שרק המשיכו לעשות עוד ועוד ילדים שלא ישרתו בצבא ולא יהרגו בשום מלחמה.

הרוב במדינה היה חרדי והוא זה שבחר לראשות הממשלה את "שי אליהו".

תחת הנהגתו של "שי אליהו" נשלחו מאות אלפי חילונים למחנות השמדה.

"אתם הטובים של החיילים החילונים שעוד נשארו ממה שקראו לו פעם צבא ההגנה לישראל", אמר סגן "אלעד אפאצ'י" לחבורת הלוחמים שסביבו.

"המטרה שלנו היא להפחיד את הדוסים, לזרוע בהם אימה, אנחנו נתחבא ביערות ונטווח אותם אחד אחד, אין לקחת שבויים, בסוף המשימה כל אחד ממכם יהיה חייב לי לפחות 100 קרקפות של דוסים", המשיך לומר סגן "אלעד אפאצ'י" לקול תרועות הלוחמים.

בשנה שלאחר מכן הם הסתתרו ביערות והרגו פלוגות שלמות של לוחמים דוסים, הם זכו לכינוי שהטיל אימה על כל חייל חרדי, "הממזרים החילונים".

מפעם לפעם הם השאירו דוס אחד חיי כדי שיעביר את המסר למפקדים שלו, "הממזרים החילונים אחריכם", בר המזל שזכה להשאר בחיים קיבל צלקת מסכין עם צורת מגן דוד על המצח.

היה זה לילה של אמצע החורף, שלושה ממזרים הלכו לאסוף מידע על הקרנת בכורה של סרט קולנוע שאליו אמורים להגיע כל הצמרת של ההנהגה החרדית.

הם ישבו בבר קטן במקום שנקרא פעם "נחלת בנימין" והיום נקרא "נ נח נחל נחלת בנימין" ודיברו עם אשת הקשר שלהם, כשלפתע הגיח משום מקום קצין בכיר בצבא החרדי.

במקום התפתח קרב יריות שבמהלכו נהרגו שלושת הממזרים, לעומת הקצין החרדי שעבר ברית מילה נוספת מאקדח של אחד הממזרים.

למרות מותם של שלושת הממזרים הגיע לשאר הממזרים המידע על הקרנת הבכורה של הסרט והם אפילו הצליחו להשיג כרטיסים להקרנה.

בהקרנה באמת היו כל הצמרת של ההנהגה החרדית ואפילו ראש הממשלה "שי אליהו".

הממזרים שרפו את אולם הקולנוע ונעלו את הדלתות, כל הצמרת העליונה של ההנהגה החרדית נהרגה, גם "שי אליהו" נהרג באותו יום.

היה זה שנת 2055 שהסדר חזר למדינת ישראל.

המדינה הפכה לחילונית ונאורה, מי שרצה להיות חרדי קיבל את הזכות לעשות זאת, אבל הוא היה חייב להתגייס לצבא כמו כולם.

התחבורה הציבורית בשבת החלה לפעול ובפסח לא היה שום חוק נגד מכירת חמץ.

אף אחד לא העיז יותר להשתמש בביטוי הגזעני והמפלה כלפי החילונים - "סטטוס קוו".