|
| 4/2006
הומור ושואה
לפני כמה ימים כתבתי פוסט שמכיל בתוכו הרבה בדיחות שחורות.
ידעתי שזה יהיה עניין של זמן עד שיקומו כמה "צדיקים בסדום" כדי להגיד לי שעל שואה לא מתבדחים.
אבל משום מה לא קיבלתי תגובות כאלה לפוסט עד יום השואה שהגיע 3 ימים לאחר כתיבת הפוסט.
כל התגובות גרמו לי קצת לחשוב על הצביעות של רוב המגיבים, ביום רגיל בוודאי שהם ישתקו ולא יגידו כלום ואולי אפילו יצחקו מהפוסט, אבל ביום השואה פתאום כולם נהפכים לצדיקים גדולים.
השיא של הצדקנות היה של ילדה בת 12 שטענה שאני תינוק וכתבה נגדי פוסט נאצה בטענה שהיא עושה את זה למען סבא שלה שנוכח בשואה.
הפליא אותי מאוד שברגע שהיו לפוסט שלה כמה תגובות שתמכו בי ולא בה היא ישר דאגה למחוק את הפוסט, זה גרם לי לחשוב שנית על כמה באמת היא מאמינה בדברים שהיא עושה.
אבל יותר מהצדקנות של המגיבה בת ה-12 הפליא אותי הטימטום של מגיבה אחרת.
אותה מגיבה כתבה בתגובות שלי את הדבר הבא:
אני אתעלם מהעובדה שאותה בלוגרית הזמינה אותי לבלוגה רק כדי לזכות בעוד כניסה (שכנראה זאת הייתה הסיבה העיקרית לתגובה שלה), אבל אני לא אתעלם ממה שהיא כתבה בתוכן התגובה שלה.
אם יש דבר שבאמת מרגיז אותי זה שאנשים בלי ידע מנסים להשמע חכמים.
עד כמה שידוע לי "ראש ממשלת" גרמניה היא בכלל קנצלרית שקוראים לה אנגלה מרקל.
אותה מגיבה מטומטמת ניסתה להוציא למרקל שם של נאו-נאצית, בעוד מרקל המסכנה לא עשתה שום רע לעם היהודי.
כמובן שהמגיבה התבלבלה בין מחמוד אחמדינז'אד נשיאה של איראן לבין מרקל.
ועכשיו אני חושב שהגיע הזמן שאני אסביר אחת ולתמיד את דעתי על הומור שחור, גזעני, וכל סוג אחר שהוא של הומור.
הומור הוא דרך מעולה להתגבר על טראומות ודברים כואבים, השואה היא טראומה של העם היהודי ולא כצדק.
כל פעם שמדובר על השואה העם היהודי מוריד את הראש וככה הוא בעצם נותן לאותם נאצים בדיוק את מה שהם רצו.
לדעתי העם היהודי צריך להתגבר על הטראומה שלו, אני לא מתכוון לשכוח את השואה אבל אני כן מתכוון להמשיך עם זה האלה ולא לחזור לזה כל פעם מחדש כשמישהו זורק את המילה "שואה".
ובכדי להתמודד עם טראומה מה יותר טוב מהומור?, הומור זה דרך מצויינת להתמודד עם טראומה!.
וכן, גם לי יש משפחה שניספתה בשואה, והשואה היא גם נושא כואב אצלי.
אבל מכיוון שאני לא רוצה שהשואה יהיה נושא שכואב לי אני צוחק עליו בכדי להתגבר, כמו שאני צוחק גם על רוב הטראומות שעברתי בחיים.
מי שבוחר לא להתמודד כמוני בצורה של הומור זאת זכותו המלאה, אבל שלא יעז להגיד לי איך להתמודד עם הכאב שלי!.
הבלוג הזה הוא המקום הפרטי שלי ומי שרוצה מוזמן להמשיך ולקרוא בו, ומי שלא רוצה מוזמן בזה הרגע ללחוץ על כפתור האיקס שנמצא בפינה השמאלית של המסך.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
