לפני שאני פותח את הפוסט, אני רוצה לפנות אליכם בהודעה נרגשת ולספר לכם שיש לי מתחזה קטן משלי!.
כן כן, מה ששמעתם מתחזה קטן וחמוד משלי שמגיב לבלוגרים אחרים בשמי.
אז קודם כל הייתי רוצה להתנצל בשם המתחזה שלי בפני כל הבלוגרים שחטפו קללות הגונות ממנו, אבל אני לא יכול לעשות את זה כי לא נראה לי שהמתחזה רוצה להתנצל.

בכל אופן אני לא מודאג מהמתחזה שלי כי כמו שחבר אמר לי "המתחזה זה עוד צעד שלך בלכבוש את העולם" (טוב נו, את האמת הוא אמר משהו בסגנון "זה סימן שמכירים אותך").
ובאמת בזמן האחרון שמתי לב שהרבה אנשים מזהים אותי ברחוב רק בזכות הבלוג שלי.
כבר קשה לי לספור כמה אייומים על חיי והצעות מגונות קיבלתי בגלל הבלוג שלי.
אני לא רוצה להשמע סנוב אבל אני חושב שאפילו מעריצים קיבלתי דרך הבלוג הזה, ואת זה אני אומר בעקבות בקשה של בחורה לאבד את בתוליה איתי.

בתקופה האחרונה יותר מתמיד אנשים מתחילים לזהות אותי ולזרוק לי הערות ברחוב כמו "איי דיפ אושן!", "אתה לא הזה מהאוקיינוס?", ועוד כל מיני דברים אחרים.
אני חושב שאחד השיאים שנשברו היה כשאני וכמה חברים השתכרנו וזרקנו הערות מוזרות לאנשים ברחוב.
יום אחרי זה שהתפקחתי מצאתי את הבלוג שלי מלא בקללות מאיזה בחורה אחת שכנראה לקחה כבד מידי את הערות האלה.

בכל אופן אני אפסיק לחפור לכם על זה, אבל אנשים בשיא הרצינות, זה נחמד שמכירים אותך והכל, אבל לא צריך להגזים עם זה.
אני לא אומר שלא תבואו להגיד לי שלום אם אתם רואים אותי במקרה, אני אשמח לפגוש כל אחד ואחד ממכם (באמת!).
אבל לא צריך להעריץ או לשנוא אותי בגלל בלוג, אני בסך הכל בן אדם כמוכם.

אממ... דולף הוא הצדק?.

כל מי שמכיר אותי יודע שאחד הדברים שאני הכי אוהב זה שומן.
כן כן, הדבר הלבן והשמנוני הזה שמסתובב מעל השווארמה, כל כך טעים ונמס בפה כזה גרררר פשוט אלוהי (*מגיע לאורגזמה*).

אז הסיפור הבא מתרחש בקניון עזריאלי, אני נדב ואלעד הולכים לקנות שווארמה.
בשווארמה בעזריאלי המוכרים מכירים אותי (ככה זה שאתה כל שני וחמישי שם) אז אחד המוכרים שמודע לאהבתי הרבה לשומן מחליט להיות איתי לארג'.
הוא שם לי בתוך הלאפה משהו בסביבות ה-10 חתיכות שומן ענקיות וטעימות.
אני אוכל להנאתי את השווארמה, כשלפתע איבדתי את הכוח לסיים את השווארמה וכל מה שמתחשק לי הוא השומן.
אני פותח את הלאפה ומתחיל לאכול ביד חתיכות שומן ענקיות בעוד שחצי קניון מסתכל עלי במבט מזועזע.
לפתע עוברות שם שלושה בלוגריות חתיכות, ואלעד ונדב מתחילים ללחוץ עלי ללכת להגיד להם שאני דיפ אושן וככה להתחיל איתם, השיחה הייתה נראת בערך ככה:

הם: רועי לך תתחיל עם הבלוגריות האלה.
אני: אתם לא רואים שאני אוכל? שומן קודם לנשים!.
הם: נו רועי תגיד להם שאתה דיפ אושן, הן בטוח מכירות אותך.
אני: נו אז מה... גם ככה אין לנו סיכוי איתם.
הם: למה?.
אני: הם כבר ראו אותי אוכל...

תחביב מוזר שהיה לנו בטירונות היה לשרוף אנשים בשנתם.
כשאנשים היו ישנים היינו שמים להם נייר טואלט בין האצבעות של הרגליים, מדליקים את הנייר ועושים את עצמנו ישנים.
כשהיינו מציצים מתוך הכביכול שינה שלנו היינו רואים אנשים מזיזים את הרגליים בצורות מוזרות ואז מתעוררים בבהלה.

אחד הסיפורים ההזוים היה כאשר עשינו את זה לבחור כל שהוא שלצורך העניין נקרא לו משה.
שמנו למשה נייר טואלט בין האצבעות של הרגליים, הדלקנו וברחנו למיטות.
הנייר נדלק והאש הגיע לו עד הרגל, אבל משה לא התעורר.
האש כבר נכבתה ומשה עדיין ממשיך לישון, אנחנו כבר קמנו מהמיטות והסתכלנו אחד על השני במבט מוזר.

כמה שעות לאחר מכן אחרי שכבר הלכתי לישון והספקתי להרדם לפתע שמעתי קולות שהעירו אותי.
התעוררתי וראיתי את משה יושב על המיטה שלו ומשפשף את הכפות רגליים.
שאלתי אותו "משה מה אתה עושה?" הוא ענה לי, "אין לי מושג למה אבל הרגליים כואבת לי".

נו טוב, נערי מקא"ם...

לי ולחבר היה תחביב מוזר בזמן שהיינו חוזרים הביתה מהבסיס.
היינו מתחילים לצעוק בקולי קולות באוטובוס שאנחנו בסיירת מטכ"ל ולספר על פעולות מדהימות שעשינו.
למשל פעם אחת התחלנו לספר על פעולה מדהימה שעשינו עם השייטת, איך השייטת הורידו אותנו בשטח אוייב כדי להרוג חולייה של מחבלים מיומנים.
"ואז בדיוק כשירו על המפקד שלנו קפצתי עליו וספגתי על גופי את הכדור...". צעקתי את המשפט הזה בקול וכל העניים של יושבי האוטובוס היו עלי.
"ואז כשנפצעת ניסו לירות בך, אבל אני שמעון ואביעד קפצנו לבד על 10 מחבלים והרגנו אותם...".
כל העניים של יושבי האוטובוס עברו לחבר שלי כשהוא צעק את המשפט הזה.

לקראת סוף הנסיעה אנשים היו מסתכלים עלינו במבטים מעריצים כאילו אנחנו גיבורים.
הם ממש התבאסו כשירדנו מהאוטובוס ואמרנו "עבדנו עליכם אנחנו סתם נערי מקא"ם...".

חגורות בטיחות יעילות במיוחד

ההבדל בין חייל ישראלי לחייל פלסטינאי