|
| 8/2006
לישון על ספסלים
אני זוכר את הפעם הראשונה שישנתי על ספסל, זה היה לילה חשוך וקר בתל אביב הגדולה.
אני והחברה איחרנו את האוטובוס ונאלצנו להשאר לישון על ספסל, כל הלילה שכבנו מחובקים זה לזאת על ספסל באמצע רחוב צדדי בתל אביב.
כשהתעוררנו למחרת עם הזריחה נשקתי לה ולספסל וחזרתי חזרה הביתה עם קו 847 הראשון לאותו בוקר.
את הפעם השנייה שישנתי על ספסל אני לא ממש זוכר, אני רק זוכר שמצאתי את עצמי בוקר למחרת מלא בקיא עם בקבוק וודקה סמירנוף זרוק לצידי.
אבל מאותו יום משהו בי השתנה, התחלתי לאוהב יותר ויותר את הספסלים.
התחלתי כדרך קבע להסתובב עם הומלסים רק בכדי שהיה לי תירוץ לישון על ספסל.
אני זוכר יום אחד שישנתי על ספסל והתעוררתי למגע מקל על ראשי שאיתו נגעו בי ילדים קטנים רק בכדי לבדוק אם אני חיי או מת.
השנים הספיקו לעבור מאז וגוייסתי לצבא, בהתחלה הצבא לא ממש רצה לגייס אותי בגלל התחביב המוזר שלי לישון על ספסלים.
כשסיפרתי לקב"ן שאני אוהב לישון על ספסלים הוא רצה לשחרר אותי על 21, אבל התווכחתי איתו ולבסוף הוא הסכים לגייס אותי.
הסיפור שהכי זכור לי מהצבא הוא שנרדמתי יום אחד על ספסל בתחנת אוטובוס והתעוררתי לקול צחוק של שלושה צנחנים.
הם בטח חשבו לעצמם "הנה ג'ובניק מסריח שישן על ספסל", אבל לא היה לי אכפת מהם כי היה לי את הספסל שלי.
מאז עבר הרבה זמן והיום אני בן 46 נשוי עם 2 ילדים, חתול, ואפילו דג זהב אחד שהבן הקטן קורא לו "נמו".
אישתי לא מבינה למה אני רוצה להחליף את המיטה הזוגית שלנו בספסל, אבל אני לא חושב שהיא תצליח להבין, לא נראה לי שמישהו אי פעם יצליח להבין.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
