| 3/2007
להעיר את בוריס
נראה כאילו עבר נצח מאז עדכנתי את הבלוג לאחרונה, אבל זה לא אשמתי, הכלב אכל לי את המקלדת.
טוב נו, האמת שאין לי זמן בשיט לכתוב פה, כמעט ולא היה יום בחודש האחרון שלא הייתי עסוק בו.
אז הנה עכשיו יש לי זמן לכתוב לכם, לפחות כמה שעות חופשית יש לי, אחר כך כנראה החברים והחברה באים לפה ואז לא ישאר לי זמן אליכם קוראים יקרים שלי.
אז לפני שאני אסיים את הקטע המשעמם הזה שלא באמת מעניין אף אחד מימכם, רציתי לשאול אותכם משהו.
בזמן האחרון קיבלתי הרבה פניות להמשיך את הסיפור שכתבתי פעם, הארי בלוגר.
אני לא יודע, תגידו לי אתם, להמשיך אותו?.
לפני כמה ימים השארתי את שי (חברה שלי) אצלי בדירה ביחד עם איתי השיכור כדי לקפוץ לקנות טבק לנרגילה בעיר חדרה.
מהרתי מאוד כי מי רוצה להשאיר את חברה שלו לבד עם השיכור הזה?.
הגעתי לקיוסק הקרוב וישר קניתי טבק ורצתי חזרה לאוטו, איך שפתחתי את הדלת של האוטו הגיח מסתווה בחשכה...אדם שחור!.
האתיופי החזיק את הדלת של האוטו שלי ולא נתן לי לסגור אותה, הוא אמר לי "אחי אני צריך טובה".
לפני שהספקתי להגיב הוא פתח את פיו ואמר "אני צריך שתקפיץ אותי לתל אביב".
צחקתי, ועניתי לו "מצטער אבל פה זה חדרה ואני גר 10 דקות נסיעה מפה, תל אביב זה 45 דקות מפה ולכיוון ההפוך שלי".
הוא המשיך כמעט בצעקה "אבל אני צריך להגיע לתל אביב!", ברגע הזה כבר התחלתי להתעצבן ועניתי לו "ואני צריך להגיע לבית שלי ואתה מעקב אותי!".
הוא לא זז, רק המשיך לומר "תקח אותי לתל אביב" בשלב הזה כבר ממש התעצבנתי "תזוז לי מהאוטו אני ממהר!" צעקתי עליו.
הוא עדיין לא זז, אבל הוא החליט לשנות גישה ואמר "אתה יודע מה, אתה לא חייב לקחת אותי לתל אביב, אני אסתפק אם תוריד אותי בכניסה לרמת השרון".
בשלב הזה כבר התחלתי לצחוק ועניתי לו "נחמד מצידך שאתה מאשר לי לקחת אותך רק עד רמת השרון, אבל אני לא לוקח אותך לשום מקום, אני נוסע לכיוון ההפוך ואתה זז מהאוטו שלי עכשיו".
הוא עדיין לא זז, ושוב הוא דרש "תקח אותי לתל אביב!".
בסוף הויכוח נגמר אחרי שהבהרתי לו בצורה חד משמעית שאני לא לוקח אותו לתל אביב ושאם הוא לא עף מהדלת של האוטו שלי הוא יקבל מכות.
לעזאזל, רק רציתי לקנות טבק לנרגילה, לא לשמוע חפירות וכמעט להכניס מכות לבן אדם שאני לא מכיר.
חדרה זאת עיר מזדיינת.
אני: זה נכון שגראס משפיע על הזכרון?.
איתי: לא זוכר.
אחד הסיפורים הזכורים לי ביותר מתקופת הטירונות זכה לכינוי הידוע מפי חברי "להעיר את בוריס".
הסיפור מתבצע בצהריים של איזה שבת אחת שנשארתי מרותק בה, בסיפור משתתפים: אני, רוסי קשוח בשם מישה, גלוח ראש מגודל בשם דניס, וגיבור הסיפור שקוראים לו בוריס.
ישבנו ארבעתינו באיזה חדר וניהלנו שיחה מעניינת, כשלפתע בוריס החליט לתפוס תנומה.
השיחה הפכה להיות מעניינת יותר ויותר, אבל אז היא נעצרה בגלל שבוריס התחיל לנחור.
בהתחלה זה היה מצחיק, אבל בסוף קולות הנחירות השתלטו על הקולות שלנו והחלטנו לעשות מעשה, להעיר את בוריס כדי להגיד לו להפסיק לנחור.
ראשון נסיתי את מזלי אני "בוריס קום!" צעקתי, אבל רק נחירות ענו לי.
לקחתי כדור נייר וזרקתי עליו, אבל שוב הוא לא זז.
בשלב הבא נתתי לו את הכאפה הכי חזקה שיכולתי לתת, אבל הוא עדיין לא זז.
חיש מהר קפץ מישה לעזרתי ואמר במבטא רוסי כבד "בלאט, רועי תן לי אני אעיר את הדלביוב".
הוא לקח תנופה והנחית כאפה הגונה ישר לפרצופו של בוריס, אבל בוריס לא זז.
נסיון שני שלו היה כאשר הוא לקח עיתון ושם אותו על פרצופו של בוריס, גם זה לא עזר.
נסיון אחרון שלו שלא צלח גם הוא היה זריקת מטאט על פרצופו מכוסה העיתון של בוריס.
אחריו הגיע תורו של דניס, גלוח הראש שהמסה שלו היא בערך 120 קילו של שרירים.
חבטה הגונה מגלוח הראש המגודל לפרצופו של בוריס גם לא העירה אותו.
גם כאשר הוא ניסה להעיף נעל צבא על ראשו של בוריס זה לא עזר.
רק אחרי שכל ה-120 קילו שלו עמדו על גופו של בוריס, התעורר לבסוף בוריס בבהלה.
הוא קם עם עניים אדומות לגמרי, אמר כמה מילים ברוסית וחזר לישון שוב ביחד עם נחירות קולניות אף יותר.
דרך אגב, שבוריס התעורר שאלנו אותו אם הוא זוכר משהו מכל זה, הוא ענה "לא, אבל משום מה חלמתי שמישהו שם לי עיתון על הראש".
עמית:
ברור שהיא שומעת מזרחית!, אפילו יש לה פוסטר של אבי ביטר.
זה פוסטר מעולה, הוא בא ב-4 חלקים להרכבה עצמית.
נאבדה כלבה
חדש במקדולנדס, ארוחה לחברי הטבעת "פרו אנה".
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
