דברים שלא אגלה

טוב אז בשעה טובה, פרק 7!

אני כ"כ מצטערת שהוא התעכב, לקח לי מלא זמן לכתוב אותו...אבל בהחלט יש למה לצפות D:

אני יודעת שהבטחתי לכמה אנשים שאני אמליץ עליהם אבל אני שכחתי למי...אני ממש מצטערת!

אז אם הבטחתי לכם תזכירו לי בתגובות ואני אמליץ D:

אני באמת ממש מצטערת! אני סנילית XD

טוב אז אני לא זוכרת אם היו לי הודעות...נעבור לפרק

קריאה מהנה!



בפרק הקודם

ג'יימס נאנח והייתה שתיקה למשך כמה דקות. פתאום נשמע צלצול טלפון שהפר את הדממה.

על צג הטלפון של ג'יימס הופיע השם שון.

ג'יימס ענה לשיחה אבל הקול שבקע מהטלפון לא היה של שון.

זה היה קול אחר, מוכר להחריד שהעדפתי לא לשמוע, קולו של ג'ק.

פרק 7

"ג'יימס, תקשיב לי, ותקשיב טוב. אני יודע ששון מתחזה, תפסתי אותו מעביר לך מידע.

אתה יודע מה אני רוצה, אין לי כל כך הרבה דרישות.

אני אגיע לחורשה מאחורי המעבדה שלכם מחר בשעה 17:00. אתם לא תציבו לי שום מארב.

רק אנדי וצ'ייס יחכו לי שם. אם אחד מהם לא יהיה שם או שיהיה עוד מישהו מלבדם, אני הורג את שון על המקום. מובן?",

קולו הצרוד והעמוק של ג'ק העביר בי צמרמורת. "מה נעשה? הוא יהרוג את שון!", לחשתי אליהם.

אני לא רוצה שמישהו ימות בגללי, לא אוכל לחיות עם הידיעה שהוא איבד את חייו באשמתי.

"ג'ק?, הם יהיו שם מחר בשעה 5. אם שון לא חוזר אלינו, זה הסוף שלך", מלמל ג'יימס לטלפון בקול כועס.

"נעים לעשות איתך עסקים ג'יימס", אמר ג'ק וניתק את השיחה.

ג'יימס נאנח. "אין לנו הרבה זמן, חייבים לחשוב על תוכנית ומהר!", אמר.

"אין סיכוי שאני נותן לג'ק להציב לי תנאים ולצאת מזה בזול!", אמר ודפק על השולחן עם אגרופו בכעס.

לראות את ג'יימס כועס היה דבר מפחיד, במיוחד בפעם הראשונה.

"ג'יימס, בחורשה שעליה דיבר ג'ק יש מעט עצים, אבל כל אחד מהם עבה ויציב, והעלים צפופים.

נוכל לטפס עליהם ולהסתתר בתוכם", סיפר צ'ייס וחיוך ניצחון מרוח על פניו.

"רעיון טוב!, בוא נאסוף את האנשים ונצא איתם כדי לתכנן את הכל. תתארגן ותאסוף את כולם, יוצאים בעוד 20 דקות", אמר ג'יימס בהתלהבות.

"רגע! אבל מה איתי? אתם לא חושבים שכדאי שגם אני אדע מה הולך לקרות?", שאלתי בכעס.

"אני מסכים איתה צ'ייס. אנדי, את באה איתנו החוצה", פקד ג'יימס.

"אתה בטוח שכדאי? היא תעמוד בזה?", שאל צ'ייס בחשש.

"אתה יודע את הנהלים, לא תהיה בעיה לקחת אותה", ענה ג'יימס והוסיף, "קדימה, יש לנו 20 דקות להתארגנות. בקרוב השמש תזרח, אין לנו זמן לבזבז!".

'תזרח?',הופתעתי. הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה היא 5:10 לפנות בוקר.

'על איזה נהלים הם מדברים?', שאלתי את עצמי.

"בסדר. אנדי, אני הולך לארגן הכל ואז אני אבוא לקחת אותך. את בטוחה שאת רוצה לבוא?", שאל צ'ייס כמנסה לשכנע אותי שעדיף לי להישאר כאן.

"כן, אני בטוחה", השבתי לו נחרצות. צ'ייס הנהן לעברי ויצא מהחדר, משאיר אותי לבד עם המחשבות שלי.

לא הייתי בחוץ כבר כל כך הרבה זמן. אני מתגעגעת לאוויר הצח, לשמיים, לשמש.

העור שלי מתחיל לקבל גוון שקוף בגלל שאני סגורה כאן. אוחח, כמה שאני משתוקקת לצאת מפה כבר.

הייתי כל כך שקועה במחשבות שלי שבכלל לא שמתי לב שצ'ייס נעמד לידי. הוא הניח יד על הכתף שלי ונבהלתי.

"אל תיבהלי", הוא צחק, "זה רק אני".

"אני יודעת, פשוט לא שמעתי שנכנסת בכלל", עניתי לו, מצטרפת לצחוק המדבק שלו.

"בואי, אנחנו מוכנים לצאת, באתי לקחת אותך. את עדיין רוצה לבוא?", שאל בתקווה שאגיד לא.

"כן, בוא נלך", אמרתי לו בקול נחוש.

התיישבתי במיטה ונעמדתי על הרגליים. כל החדר הסתחרר סביבי אבל צ'ייס תפס אותי.

"את עדיין בטוחה?", שאל בתקווה לתשובה שלילית.

"כן, תעזור לי", לא התכוונתי לוותר על האפשרות לצאת החוצה.

החזקתי את צ'ייס והוא הוביל אותי בין המסדרונות. עלינו במעלית, ואז גיליתי שכל הזמן הזה אנחנו נמצאים מתחת לאדמה.

נכנסנו לתוך חדר דומה לחדר שאני נמצאת בו וצ'ייס הושיב אותי על אחד מהכיסאות.

התיישבתי, בוחנת את המקום וצ'ייס הלך למזוג לנו מים.

הסתכלתי על השעון שהיה בחדר, השעה הייתה 5:30, באמת 20 דקות! הופתעתי מהמהירות שבה התארגנו כולם.

"קחי תשתי, ואז נצא", אמר והגיש לי כוס חד פעמית עם מים. שתינו את המים בלגימה אחת ויצאנו מהחדר.

התחלנו ללכת במסדרון ארוך ולבן והתחלתי לראות כתמים שחורים מול עייני.

הכרתי כבר את ההרגשה הזאת יותר מידי טוב.

"צ'ייס?", שאלתי בכעס, "מה שמת לי במים?".

"סם מרדים, אלו הנהלים. אסור שתראי את המקום שאנחנו נמצאים בו. זה רק לטובתך", ענה לי באדישות, וחייך אליי בהתנצלות.  

הרגשתי איך הגוף שלי צונח לתוך זרועותיו של צ'ייס והכל סביבי נהיה שחור.

התעוררתי במושב האחורי של מכונית מפוארת ויקרה, מוכרת עד כאב. ראשי מונח על ברכיו של צ'ייס.

הוא שם לב שהתעוררתי וליטף את ראשי בעדינות.

"איך היא התעוררה מהר כל כך? לא נתת לה מספיק חומר?", זיהיתי את קולו של ג'יימס מהמושב הקדמי.

"נתתי לה כמות מאוד גדולה, היא בטח תירדם שוב בכל רגע. אם הייתי נותן לה יותר היה סיכוי שהיא לא תתעורר בכלל", ענה לו צ'ייס בקול נעלב.

אחר כך הכל שוב החשיך סביבי.

כשהתעוררתי שוב קרני שמש חלשות סנוורו אותי ושמעתי ציוץ ציפורים. ראשי כאב והכל הסתחרר לי מול העיניים. נגעתי באדמה והרגשתי דשא לח.

השמש כבר החלה לשקוע. 'כמה זמן ישנתי?', שאלתי את עצמי.

שמעתי צעדים מתקרבים אליי וראיתי שזה אחד מאנשי הצוות, זכרתי ששמו דן.

הוא ניגש אלי והציע לי לשתות. " איך את מרגישה? הראש כואב? יש לך בחילה?", שאל אותי ואני הנהנתי. "קחי תשתי, זה ישפר את הרגשתך", אמר ונתן לי סירופ כחול בעל ריח חריף וכוס מים.

לא האמנתי לו. "מאיפה לי לדעת שאתה לא מנסה לסמם אותי עוד הפעם?", שאלתי אותו בכעס.

"את לא יכולה לדעת. תצטרכי להאמין לי", השיב ברוגע.

"שיהיה, על החיים ועל המוות", אמרתי ולקחתי ממנו את הסירופ ושתיתי אותו. הטעם היא מגעיל.

דן התרחק ממני וחזר אחרי כרבע שעה בצעדים מהירים.

"בואי אנדי, אני אקח אותך לצ'ייס ולג'יימס, הם צריכים לדבר איתך", אמר לי.

דן עזר לי לקום והחזיק אותי כי העולם סביבי המשיך להסתחרר.

"הסירופ כבר היה אמור להשפיע. כנראה צ'ייס הגזים קצת עם הכמות", מלמל לעצמו.

'אתה באמת חושב?!', רציתי לשאול, אבל לא העזתי וויתרתי על הרעיון.

הלכנו בערך שתי דקות וכבר יכולתי לראות את צ'ייס וג'יימס רוכנים מעל שולחן קטן ומתקפל באמצע שדה רחב ידיים, ככל הנראה מתווכחים ביניהם.

הם שמעו אותנו מתקרבים והשתתקו.

צ'ייס לקח אותי מדן והושיב אותי על מחלצת ליד השולחן. "איך את?", שאל אותי, מודאג.

"איך אני?", חזרתי על השאלה שלו, כעס מתגנב לקולי.

"הפעם הגזמת עם הכמות, תסתכל עלייה! היא ישנה כמעט 14 שעות!", התערב דן.

"הזרקתי לה חומר נגד, היא הייתה אמורה להתעורר מזמן. אני מצטער", מלמל צ'ייס והשפיל את מבטו.

הסתכלתי עליו ולא הייתי מסוגלת לכעוס עליו.

"תודה דן, אתה יכול ללכת עכשיו. נעדכן אותך אחר כך", התערב ג'יימס. דן הבין את הרמז והלך.

צ'ייס וג'יימס המשיכו לתכנן ולריב ביניהם.

בזמן שהם התווכחו אני שכבתי על המחצלת, מנסה לחזור לעצמי ולהתנער מהשפעות הסם, וחיכיתי שהם יעדכנו אותי. כבר הייתי רגילה לחכות להסברים.

בסופו של דבר הם התיישבו לידי. השמש כבר שקעה והשמיים התמלאו בכוכבים, כמו שמיכה זוהרת, מנצנצת באורות זוהרים.

נזכרתי איך הייתי מקריאה סיפורים לטומי לפני השינה, כשהוא לא הצליח להירדם.

הייתי מספרת לו שהשמיים מלאי הכוכבים בלילה הם השמיכה של השמש, שהולכת לישון.

גל של געגועים הציף אותי ורציתי לבכות, אבל ג'יימס ניער אותי והחזיר אותי בחזרה למציאות.

"את איתנו אנדי? תתמקדי! זה חשוב", ניער אותי ג'יימס.

"כן, אני מקשיבה. מה התוכנית?", שאלתי.

"אוקי. את רואה את העצים האלה?",שאל ג'יימס והצביע לכיוון שממנו הביא אותי דן. הנהנתי בחיוב.

"על העצים האלה, יהיו אנשים חמושים שלנו. גם על העצים ממול ובתוך היער שכאן מאחורינו.

את וצ'ייס תחכו לג'ק איפה שאנחנו יושבים עכשיו.", ג'יימס עצר לרגע.

"את עוקבת?", שאל. "כן, תמשיך", עניתי לו.

"יופי. כשג'ק יגיע לכאן מחר בשעה 17:00 אתם תחכו לו פה. האנשים שלי יעקבו אחרי כל תנועה שלו כל הזמן. לצ'ייס יהיה נשק מוחבא.

התפקיד שלך אנדי הוא להסיח את דעתו של ג'ק.

תתחילי לברוח והוא ירדוף אחרייך, הוא צריך אותך יותר. בינתיים צ'ייס, שון ירדפו אחרי ג'ק ויתפסו אותו. ואז, ג'ק סוף סוף יהיה בידינו ונוכל לגלות איך לרפא אותך. יש שאלות?"

"לי יש שאלה. איך אתה מצפה שאנדי תרוץ בדיוק? היא בקושי עומדת", שאל צ'ייס בכעס.

"אתה צודק. אל תרוצי, לא חשבתי על זה. תצטרכי למצוא דרך להסיח את דעתו. לא משנה איך", השיב ג'יימס.

"מה יקרה אם משהו ישתבש? מה אם ג'ק יפגע בשון? הוא הרי גילה ששון ריגל אחריו. מה אם אני לא אצליח להסיח את דעתו?", שאלתי בחשש.

"אין שום סיכוי שמשהו ישתבש. ברגע שנתחיל לחשוד שג'ק הולך לפגוע במישהו מכם אנחנו נירה בו.

כל האנשים יהיו חמושים. אין לך שום סיבה לדאגה. עכשיו, בואו נחזור פנימה. כולנו צריכים לישון ולאגור כוחות למחר", אמר ג'יימס והתחיל לקפל את השולחן ולארוז את החפצים.

צ'ייס נתן לי יד והלכנו באיטיות לכיוון המכונית, שותקים.

הגענו למכונית והתיישבנו במושבים האחוריים. חיכינו לג'יימס שהגיע אחרי כמה דקות.

"אתם שוב הולכים לסמם אותי?", שאלתי והסתכלתי על צ'ייס במבט מתחנן לתשובה שלילית.

"כן. אין ברירה, זה באמת רק לטובתך", ענה לי ג'יימס בקול קר ויצא מהמכונית.

לא יכולתי לשלוט בדמעות שלי יותר והתחלתי לבכות. בתגובה, צ'ייס הצמיד אותי אליו וחיבק אותי.

הבכי שלי רק התגבר. בכיתי על הכל, על זה שאני כלואה פה ולא מבינה חצי דבר ממה שקורה, על הגעגועים שלי לבית, על הפחד שלי ממחר.

ג'יימס חזר, חייך אליי בהתנצלות והושיט לצ'ייס מזרק קטן עם נוזל שקוף וצמר גפן רטוב.

הריח של חומר החיטוי מילא את המכונית.

"תעשה את זה מהר", ביקשתי מצ'ייס, עדיין בוכה.

"בסדר", הבטיח לי. הוא הפשיל את שרוול החולצה שלי, ניקה לי את היד באזור הכתף והזריק לי את הנוזל השקוף במהירות.

סידרתי את החולצה ונשכבתי, מניחה את ראשי על ברכיו. רציתי לעצור את הבכי אבל הדמעות המשיכו לרדת בעקשנות.

חיכיתי לחשיכה המוכרת שתעטוף אותי בזרועותיה, וזו לא איחרה לבוא, מותירה אותי בידיו של צ'ייס כשדמעות עדיין זולגות מעיניי.

התעוררתי בחדר המוכר על המיטה. הסתכלתי על השעון. 13:00, כבר צהריים.

הייתי לבד בחדר וחיכיתי שמישהו יבוא. בינתיים החלטתי ללכת להתקלח.

לקחתי את הבגדים שצ'ייס הביא לי ומגבת שהשאיר והלכתי למקלחת. כיוונתי את המים ונכנסתי.

המים החמים זרמו עליי והרגיעו אותי מעט, עמעמו את הפחד ממה שהולך לקרות היום.

יצאתי מהמקלחת, התלבשתי והסתרקתי, מנסה לעשות הכל לאט יותר על מנת להעביר את הזמן.

העדפתי כבר לעבור את היום הזה וזהו, מה שיהיה, יהיה.

חזרתי בחזרה לחדר, מחפשת משהו לעשות. אחרי חצי שעה בערך צ'ייס נכנס לחדר.

"היי אנדי, איך את?", שאל והתיישב לידי על המיטה.

"אני בסדר", עניתי לו ביובש.

"את נראית מתוחה", אמר, מודאג.

"אתה באמת חושב ככה?", שאלתי, מנסה להישמע אדישה אבל הצחוק התגנב לקולי וצ'ייס הצטרף אליי.

ישבנו ככה, צוחקים ביחד. הרגשתי טוב יותר, כל החששות מהיום כאילו נמחקו כשצ'ייס נכנס לחדר.

לאחר כמה דקות ג'יימס נכנס גם הוא לחדר, קוטע את הצחוק שלנו.

"מצטער שאני מפריע לכם אבל יש לנו כמה דברים לעבור עליהם לפני שנצא", אמר ג'יימס והתיישב לידינו.

ג'יימס עבר איתנו שוב על התוכנית שכבר יכולתי לספר מתוך שינה אם היו שואלים אותי.

צ'ייס וג'יימס המשיכו לדבר ביניהם ואני הפסקתי להקשיב, מחכה שיסיימו כבר לדבר.

"טוב, סידורים אחרונים ואנחנו יוצאים", אמר ג'יימס וקם לכיוון הדלת.

"בסדר. אנדי, אני יוצא לעזור לג'יימס ובא לקחת אותך עוד בערך 5 דקות", אמר צ'ייס וקם גם הוא בעקבות ג'יימס ויצא מהחדר, סוגר אחריו את הדלת.

לא היה לי מה לעשות מלבד לשבת ולחכות. פחדתי, לא רציתי ללכת לשם, לראות שוב את ג'ק.

הייתה לי הרגשה שמשהו רע יקרה, שזה לא ילך חלק כמו שג'יימס חושב.

צ'ייס חזר לחדר עם חיוך מרוח על פניו, כמו ילד שהולך לקבל מתנה שחיכה לה הרבה זמן.

"אפשר לדעת למה אתה כל כך מאושר?", שאלתי אותו.

"כי אני מחכה כבר שנתיים לרגע הזה. אני מחכה לרגע שג'ק יהיה מאחורי הסורגים, ועכשיו, הרגע הזה כל כך קרוב", ענה לי, ההתרגשות ניכרת בקולו.

"בסדר, עכשיו הכל ברור לי", עניתי לו, צוחקת.

"טוב אנחנו צריכים לצאת, כולם כבר מחכים", אמר ונתן לי כוס מים שאליה שפך אבקה לבנה.

"עוד הפעם?", שאלתי, הבנתי לבד למה האבקה.

"כן, את כבר יודעת למה", ענה לי בשקט.

בדרך כלל הייתי כועסת עליו כשהוא היה מסמם אותי אבל הפעם דווקא לא התנגדתי, שינה נראתה לי דרך טובה לברוח מהלחץ.

לקחתי ממנו את הכוס ושתיתי הכל.

"בואי נצא בינתיים, עד שהחומר ישפיע. נתתי לך כמות קטנה הפעם, וייקח לה זמן להשפיע", אמר ועזר לי לרדת מהמיטה.

הלכנו באותם המסדרונות כמו פעם קודמת, עד שהגענו למעלית.

במעלית הכל התחיל להסתובב לי מול העיניים. "צ'ייס...", הספקתי למלמל ואז הכל נהיה שחור ונרדמתי.

התעוררתי בחורשה המוכרת והשמש סנוורה אותי. צ'ייס ישב לידי ושיחק עם מקל קטן בידיו.

"מה השעה?" שאלתי אותו.

"הבהלת אותי!", צ'ייס הסתובב עליי בבהלה וצחק.

"מצטערת", התחלתי גם אני לצחוק, "מה השעה? לא ענית לי!"

"עכשיו 16:50", ענה לי.

עוד 10 דקות ג'ק יהיה פה, הלב שלי החסיר פעימה.

"אני הולך לכמה דקות לדבר עם ג'יימס, אני כבר חוזר", אמר צ'ייס וקם.

הסתכלתי מסביבי, על עצים, על הדשא הירוק והרענן.

הסתכלתי על השמיים, על השמש שהחלה לשקוע והשמים שהחלו להחשיך באיטיות, אומרים שלום לעוד יום.

הקשבתי לציוץ הציפורים, מרגישה כאילו זאת הפעם האחרונה שאני מסתכלת עליהם.

מן הרגשה כזאת שהציקה לי כל היום, תחושה רעה כזאת, של מועקה בבטן שלא עוזבת אותי מאז שהתעוררתי.

צ'ייס בא לכיווני בריצה וקטע אותי מהרהוריי.

"בואי אנדי, הוא עוד דקה פה, כולם כבר בעמדות. בואי!", אמר לי בבהלה,מתנשם.

גררתי את עצמי עם צ'ייס לכיוון אמצע החורשה, מתאמצת לא להסתובב ולברוח משם.

הגענו למקום ומרחוק יכולתי לראות מכונית שועטת לכיוונינו במהירות.

צ'ייס החזיק את היד שלי ואני מעכתי את כף ידו בחוזקה.

המכונית נעצרה ומתוכה יצא ג'ק ואחריו שון, כבול באזיקים. ג'ק נעמד מולנו, מכוון אקדח לראשו של שון.

הם התקדמו לכיוונינו בשתיקה. הציפורים השתתקו, הייתה דממה מוחלטת, נשמעו רק צעדיהם של ג'ק ושון.

הם נעמדו מולנו. שון השתדל לשמור על ארשת פנים רגועה, אבל בעיניו ראיתי שהוא מפחד.

ג'ק חייך אלינו, חיוכו מפחיד אותי עוד יותר. הוא ניראה לא פחות מאשר רצחני.

פתאום, ירייה חתכה את הדממה כמו סכין.

מקווה שנהניתם (: