ואני לא יודעת עכשיו אם לבקש סליחה

לפני כמה שנים, בתקופת התיכון הייתי עכבר שקט אפור ולסערה שבפנים לא נתתי לצאת ככה אכלתי את עצמי מבפנים כל יום עכשיו (בכלל לא בגאווה אומנם, כי אין במה להתגאות)

 לפחות אין לי בעיה להרים את הקול, ואנשים לא מבינים שזה כמו תרפיה בשבילי עדיין נראה שלא הייתי צריכה להגיב כמו שהגבתי

בכלל אני לא תמיד מגיבה נכון ואח"כ חושבת על זה שוב ושוב ומתחרטת על כל מה שקרה,

 אבל אני לומדת ואני משתפרת ויש הרבה פחות על מה שאני מתחרטת עכשיו בכלל כשעסוקים בחרטה אין זמן לחיות את החיים,

למה להתחרט על מה שכבר עשיתי?

 אני עייפה בבקרים. כל בוקר אני מתעוררת ואומרת לעצמי עוד דקה, עוד כמה דקות

 ואח"כ מתארגנת בשיא המהירות כשאני מבינה שאין לי זמן ואני עוד מעט מאחרת לעבודה

אני לא זוכרת את המצב שלי כשלקחתי טיפול תרופתי, זה לא עשה לי סוויץ' במוח כמו שרציתי ופשוט הבנתי שזה עניין של הרגל שאם אני אלמד את עצמי שזהו אני קמה מוקדם, יהיה לי הרבה יותר קל להתעורר מוקדם.

 אם אני אתחיל להתארגן בזמן בשביל לא לאחר, אני באמת לא אאחר. אני גם חסרת ביטחון ברמות. גם דברים שאני יודעת, לא יכולה להיות בטוחה בזה וזהו תמיד אני מחשבת את הסיכויים מה אם אני בכל זאת טועה? מה אם משהו ישתבש?

אחזור לעניין הריבים, אחד מהדברים שאני הכי רוצה ללמוד הוא לעמוד על שלי כי באופי אני כזאת קשה להזיז אותי מהעמדות שלי, אבל לאנשים אני נוטה לוותר כי חבל לי להתווכח וככה יוצא שאני הולכת לקראת אחרים אבל הלב שלי נמחץ ואני מרגישה ששוב פספסתי.

לעניין התרופתי לא היה לי סוויץ' בראש, נשארתי אותו בן אדם פשוט הייתי מאד עייפה בהתחלה, זה מה שאני זוכרת במאה אחוז. עד שהגיע היום והפסקתי ולא חזרתי לזה. אני לא מבינה למה לגרם נזק לכבד יום יום (אפילו שזה שטיפל בי הבטיח שזה נזק מזערי ותופעות לוואי אין וזה שווה את התוצאה) אם לא הרגשתי שזה עוזר, אם זה לא באמת עזר? מה שבאמת עזרהיה הזמן, אני כבר לא סובלת מאותם הדברים והרבה יותר שקט לי בראש בימים אילו.

סבלתי מחרדה חברתית בתקופת התיכון, פחדתי להיות בחברת אנשים פחדתי לאכול בחברת אנשים, הרגשתי שמביטים בי והכל היה מאוד לא הגיוני, ההגיון חזר לאט לאט והבנתי שהתרופה האמיתית היא לצאת ולהכיר אנשים, ולא לפחד אפילו שזה מפחיד מאוד.

כל החיים אני רגילה להיות לבד, כ"כ התרגלתי לזה שזה נוח.